מעניין להסתכל על השלב הראשון בסדרה בין פילדלפיה לקולורדו מזווית הבולפניםקלוזרים. הבולפנים בסדרות היו מאוד משמעותיים ובעצם הכריעו סדרות שלמות. שני קלוזרים שנתנו עונות מצוינות התפרקו לחלוטין בפלייאוף. ג'ו ניית'ן ממינסוטה (ERA 9.00) ויוסטון סטריט (ERA 13.5) הרסו במו ידיהם לקבוצה שלהם את העונה. קלוזר שלישי - ג'ונתן פפלבון - גם כן היה מחריד וחירב לרד סוקס את המשחק השלישי עם פיצוץ שמירה של שתי ריצות והפסד (לא נמאס לכתוב על זה כל פעם מחדש). יופי של סיומת לעונה.
במקרה של סטריט, זה ממש מחריד כי הוא הפסיד את משחק שלוש וחטף זבנג עם שלוש ריצות בתשיעי של המשחק הרביעי. בעצם, כל העונה הזו היא עליו ולרוקיז היה סיכוי סביר לקחת את הסדרה הזו בלי המלט-דאון הזה של הקלוזר. ניית'ן היה מגעיל גם כן, אבל במקרה שלו אף אחד לא ממש ציפה שהטווינס יעשו משהו בסדרה הזו, מה שעושה את זה אולי טיפה פחות גרוע, למרות שאין לדעת מה היה קורה אם הוא היה עושה את העבודה כמו שצריך במקום להתפרק בצורה מבזה. כל מי שראה את המשחקים ראה את הפחד בעיניים שלו כשהוא עלה נגד היאנקיז.
לעומתם, בראד לידג', שהוא ההד קייס הכי גדול אולי במייג'ורס, פשוט עשה סוויץ', שכח את העונה המחרידה שהייתה לו וחזר לכושר בפלייאוף. הוא העלה, אמנם, אנשים לבסיסים, אבל עם שני סייבים עשה עבודה טובה, וקלוזר טוב היה בדיוק ההבדל בין הליכה לים לבין הגמר החטיבתי בסדרה הזו.
עוד מילה אחת לגבי המנג'רים בסדרה: צ'רלי מנואל, עם כל התיעוב ארוך השנים שלי אליו, עשה אחלה עבודה. חילופים הגנתיים טובים מאוד (הוציא את איבנייז הפגיע באאוטפילד והכניס את פרנסיסקו, שגמל לו בתפיסה שהצילה שני ראנס), הכניס את הפיצ'ר הנכון בזמן הנכון (אייר לתחילת התשיעי ולידג' לאאוט האחרון), ובכלל, העבודה שלו עם לידג' במהלך העונה הייתה ראויה לציון. הוא המשיך לתת לו קרדיט ולבנות לו את הביטחון במשך כל העונה, למרות עוד כישלון ועוד כישלון. נכון שהיה לו את היתרון בבית המזרח כדי להרשות לעצמו את הניסיונות האלה, אבל בכל זאת, לא רבים המאמנים שהיו מראים כל כך הרבה סבלנות לקלוזר המפשל שלהם. לידג' החזיר לו בסדרה הזו והיה בעצם ההבדל בין הקבוצות.
מילה טובה מגיעה גם לג'ים טרייסי. מספיק לשמוע ראיונות עם האיש ולהבין שהוא קלאס אקט. לא בהמה מתלהמת כמו די הרבה אנשים בענף הזה (רמז, רמז, רמז - אחד מהם הוזכר מאוד לא מזמן כאן. סליחה, ליתר דיוק פסקה אחת למעלה). הבחור לקח מועדון מרוסק במאזן של משהו כמו 20 ניצחונות ו-30 הפסדים והביא אותו לפלייאוף, כשלא היה חסר הרבה שהם יקחו את הבית. יש לרוקיז המון חובטים צעירים ומוכשרים, פיצ'ר אס בדמותו של אובלדו חימנז ובולפן שהיה השנה מצוין, ורק חבל שנזכר להתרסק במאני טיים. להערכתי הרוקיז ינסו להביא עוד פיצ'ר פותח לחזק את הרוטציה, אבל בסך הכך יש להם עתיד מבטיח.
טעוני טיפוח
אני, בניגוד לכל קופצי העגלות שקוראים לעצמם אוהדי רד סוקס, עדיין חושב שהקבוצה שלהם העונה הייתה הרבה מעל הממוצע בליגה ושהיא הייתה צריכה להגיע לפחות ל-ALCS נגד האנקיז. לקבוצה הזו היה בעצם הכל: פיצ'ינג פותח טוב מאוד (על הנייר),התקפה מצוינת - מקום שלישי במייג'ורס בממוצע חבטה ובריצות, ובולפן טוב מאוד ששמר בהצלחה באחוזים מעולים לאורך העונה.
אז למה למעשה העונה של הרד סוקס נגמרה מוקדם וגרמה לצמרמורות עונג בכל רחבי הגלובוס בקרב אוהדי הבייסבול (ובוודאי אצלי)? ישנה סיבה מרכזית אחת והיא, כמו במקרה של סט. לואיס, אנדר אצ'יבריות. הקבוצה הזו שווה על הנייר יותר מאשר השחקנים שלה נתנו על המגרש, והכוונה בעיקר להגשה הפותחת במהלך העונה הסדירה, כשהחובטים והבולפן מצטרפים לחגיגת ההסרחה במהלך הפלייאוף.
זה לא סוד שלבוסטון היו בעיות קשות בהגשה הפותחת במהלך העונה. בוסטון סיימה את העונה הרגילה במקום ה-16 (!) במייג'ורס ב-ERA (שביעי ב-AL), וזאת לאחר שבעונה הקודמת היא דורגה בין הקבוצות הטובות ביותר בהגשה. חלקים מהרוטציה (דייסקיא מאטסוזקה וטים וייקפילד) החסירו שבועות ארוכים עקב פציעות, על ההסרחה ג'ון סמולץ ובראד פני כבר נכתבו הררים של מילים (מעניין ששניהם הפכו למגישים לגיטימיים מיד כשחזרו ל-NL), אבל הסיבה המרכזית לטעמי לכישלון העונה, וההבדל המרכזי בין השנה שעברה למה שקרה השנה, הם ג'וש בקט וג'ון לסטר. אלה השחקנים שהיו אמורים למשוך את הרד סוקס ושניהם לקחו צעד אחורה העונה. בקט, לצד הבלחות של אס, נתן פתיחות בינוניות מאוד וגם לסטר הפגין כושר ירוד.
כל זה הספיק כדי להגיע לפלייאוף (יש שטוענים בגלל חוסר תחרות - אני לא מסכים לזה - עדיין סגל השחקנים של הרד סוקס הוא הרבה מעל הממוצע בליגה), אבל מה שקרה מול האיינג'לס כבר גובל בביזיון: הרד סוקס חבטו ב-15.8 אחוז בתור קבוצה בסדרה נגד האיינג'לס (לעומת 27 אחוז בעונה הרגילה), כשהם שמים שתי ריצות בלבד על הלוח בשני המשחקים הראשונים ובסך הכל שבע ריצות בשלושה משחקים (מול 16 של האיינג'לס בסדרה). גם הפי'צינג "הבריק" בפלייאוף הזה עם ERA של 5.7 (לעומת 4.3 בעונה הרגילה). אז נכון, זה סמפל קטן מאוד של רק שלושה משחקים - אבל (כמה כיף לגלגל את זה על הלשון) הרד סוקס נחנקו בפלייאוף הזה והלכו הביתה לעשות חושבים.
מה מצפה לנו בעונה הבאה? ת'יאו אפשטיין הוא אחד ה-GM-ים הטובים במשחק, והוא כרגיל יעשה הכל כדי להחזיר את הרד סוקס לתחרות. יהיה מאוד מעניין לראות מה ת'יאו יעשה בעניין הפיצ'ינג הפותח שלו. בסך הכל, הרוטציה הזו נראית די סגורה (בקט, לסטר, בוכהולץ, דייסקיא ו-ווייקפילד, שיפנה את מקומו למייקל באודן המוכשר במהלך העונה). הרוטציה מורכבת ברובה ממגישים צעירים ומבטיחים, כשגם דייסקיא, למרות שהוא מגעיל בגדול, הוא מגיש 4 סביר. זו גם העונה האחרונה בחוזה שלו. אני לא רואה איזה שינוי משמעותי שת'יאו הולך לעשות כאן, אבל אצלו אי אפשר לדעת. אין גם יותר מדי מגישים בפרי אייג'נסי שיכולים לעשות הבדל, ובשביל להביא את רוי האלאדיי צריך לשלם לטורונטו בהרבה פרוספקטים. הבולפן יכול להשתנות (תלוי אם בילי וגנר ישאר - אני חושב שהוא ילך להיות קלוזר במקום אחר), אבל עדיין יהיה סביר ובהתקפה ת'יאו יעשה מהלך להחתים את ג'ייסון ביי או מאט הולידיי. יחד עם ויקטור מרטינז, דסטין פדרויה וקווין יוקיליס יש בסיס להתקפה מצוינת.
מה שמשתמע מכל זה הוא חדשות טובות. אין יותר מדי מה לעשות כדי לשפר את הקבוצה וכל מה שהיא בעצם צריכה לעשות זה למצות את הפוטנציאל שלה. אשרי המאמין.