הכל נראה אותו דבר

לפני כעשור היתה לי הזכות להיות חלק מקבוצה איכותית של אנשים שהקימו את מועדון האוהדים של הפועל באר שבע - מועדון שקם כשחשבנו שהנתק בין הקבוצה לאוהדים והקהילה גדול מדי. בהתחלה העניין התמצה בחלוקת בלונים פה וארגון הסעה שם, עד שבעזרת עוד אנשים מצוינים שהצטרפו החלטנו שהגיעה העת לעשות שינוי אמיתי, גם ביציע.

נפגשנו פעם בשבוע בפאב, המצאנו שירים, ניתחנו מה לא היה טוב במשחק הקודם ובעיקר עבדנו על זה שנעודד כל המשחק, גם בפיגור. לא במקרה בשיר הראשון חרזנו: "הקהל לא מקלל, אני אוהב את הפועל", ודווקא בתקופות הפחות טובות היינו יוזמים פגישות של האוהדים והשחקנים, מתוך מטרה לחבר בין הקבוצה לקהילה.

אף פעם לא חשבתי שקללות עוזרות לקבוצה לנצח, בטח שלא במהלך המשחק, ולכן הייתי חוזר בכל משחק צרוד משירה ועידוד עד שביום ראשון כבר לא שאלו אם חליתי. היה ברור שמדובר בצרידות יום א'. אבל אף פעם גם לא חשבתי שאני יותר אוהד ממישהו שכן מקלל, שהרי באהדה כמו באהבה - אין דרך אחת. רק האמנתי שצריכים לנסות לחבר את הקבוצה, לעודד חזק יותר בפיגור, שהקללות ישמעו פחות, אבל גם שצריכים להבין שזה חלק מתרבות הכדורגל בארץ.

ברכב המבואס בדרך חזרה מפתח תקוה בדקתי באינטרנט הסלולארי מה התגובות מהמשחק. כשהגעתי לפסקה שסיפרה שאוהדי באר שבע השתוללו ביציע לא יכולתי שלא לשאול את חברי לרכב אם פספסתי משהו, אולי איזו מדורה, כיסאות עקורים, משהו. שהרי מלבד "תתפטר" פה ושם ואולי קללה שהיתה גורמת לחנה בבלי להסמיק, לא היה שם שום דבר מעבר לנורמאלי. שום מדורה או משהו שצריך לזכות בכינוי "השתוללות". שום דבר שאוהדי הפועל ירושלים המסכנים לא צעקו ביום שישי לכיוון המאמן שלהם במשחק מול מכבי באר שבע.

מאות אוהדים אדומים הגיעו לפתח תקוה ועודדו גם כשהקבוצה היתה בפיגור 2:0. הם התייאשו פחות או יותר כשליוסי אופיר נמאס להיות במשחק, ועם צהוב אחד הוא עצר כדור בידו וקיבל אדום. שאריות האמונה נמוגו בפתיחת המחצית השניה כשבמקום ללכת קדימה בניסיון להבקיע גול ולשנות מומנטום, הקבוצה עלתה בהרכב הגנתי יותר (בלם במקום קשר-חלוץ) ובאופן מוצדק ספגה מיד את השלישי.

אז צעקו ביזיון. וואו. אין מה להגיד, החוליגניזם המכוער שוב הרים את ראשו, הרי ידוע שבכל האצטדיונים אצלנו נהוג לנופף במטפחת לבנה כשלא שבעים רצון מהנעשה על הדשא. אחר-כך קראתי שעזורי אומר שאם לא תהייה סבלנות לא יקרה כאן כלום ומסביר שב-30 שנה היו כאן 50 מאמנים ו-49 מהם קיללו. עובדה שאולי נכונה, אבל גם לחלוטין נעצרת ברזולוציה הנוחה עבורו, זו שמוציאה את האוהדים שלו ברברים, ואני להזכירכם לא מהמקללים.

נהפוך הוא. אני חושב שזו טעות, בעיקר בגלל שהיא עושה לפעמים את עבודת ההסבר קלה יותר. כיוון שאי אפשר להוציא דברים מהקשרם, נזכיר שבקיץ, כשקבעו תג מחיר למנויים, הסבירו לאוהדים שמדובר באחת מ-5 הקבוצות הגדולות, אז מה הפלא שכשעל המגרש מכבי פתח תקוה עושה לנו בית ספר יהיה מי שירגיש מרומה? אפשר להבין את עזורי שמעדיף לדבר על האוהדים, ולהיכנס לרשימה עם ויטאלי סבצ'נקו ונינו ברגיג, זה הכי פשוט. זה שאין מי שישאל את השאלות הרלוונטיות, זה כבר פחות מובן.

למשל, לרדת לעומקם של דברים ולבקש מעזורי להסביר איך יתכן שהקבוצה לא מוכנה לעונה ונראית נחותה כל כך מול קבוצת אמצע טבלה כמו מכבי פתח תקוה? או איך יתכן שחצי מההרכב שפתח לא יצא למחנה האימונים? או, לחילופין, מה זה אומר על הסבלנות שלו, כששחקנים חותמים בקבוצה ומיד פותחים בהרכב? או לתהות מה היתה המטרה שבהוצאת קשר והכנסת בלם בפיגור של 2:0? המהדרין אף היו תוהים איך זה שאפילו באלמנט הכושר הגופני אנחנו לוקים, וזה האלמנט בו היינו אמורים היינו להיות לפחות ברמה זהה כמו כל האחרים.

וכשעזורי מדבר על קבוצה שרק עלתה ליגה, ראוי לשאול, רק אם אפשר כמובן, במי מדובר? האם בדוד רביבו? ליאור אסולין? או טברטקו קאלה? הרי מדובר בשחקנים שרובם המוחלט שיחקו בליגת העל ברוב הקריירה שלהם. הם באו על חשבון כאלה שהנימוק לעזיבתם היה שהם לא מספיק טובים לרמות הללו. אז עכשיו גם זה לא בסדר?

למרבה הצער, 30 שנה, 50 מאמנים. וכמו במערכון של הגשש - הם שואלים את אותן שאלות והמאמנים עונים אותן תשובות.