פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אפילו להשלות את עצמנו אי אפשר

        בהיעדר סמלים כמו פעם, זיו קבדה היווה דוגמה לשחקן שכן אפשר להיקשר אליו בעת הזו. גם את זה הפועל ב"ש הרסו. הבלוג של דודו עזריה

        בניגוד לאמרתו המיתית של ביל שנקלי, כל מי שראה לפרופורציות של החיים את הלבן בעיניים יוכל להגיד לכם שכדורגל הוא לא באמת הדבר הכי חשוב בחיים. רק שזה לא ממש מפריע לאף אחד מאיתנו להדחיק זאת עם שריקת הפתיחה, קצת כמו את המינוס בבנק. לשעתיים (בעצם, לקצת יותר) מדובר בדבר הכי חשוב שיכול להיות, זה שירים אותנו לשמיים או יחזיר אותנו עם הפנים בין הידיים. כי לפני הכל, כדורגל הוא אשליה, אשליה שהדבר הכי חשוב בעולם זו הקבוצה שלנו, 90 הדקות הקרובות הן קריטיות ואלו שמשחקים עבורנו הם נציגינו עלי מדשאות.

        בעבר הלא רחוק זה עוד היה נכון. לא היה ספק שבני לם או פודי חלפון הם נתניה כשם שהיה ברור לחלוטין ששלמה אילוז הוא הפועל באר שבע. הם היו הרוב ומסביב היו כל מיני שחקנים שמחליפים קבוצות כל שנה ואף אחד כמעט ולא זוכר אותם. ככל שהמקצוענות או בשמה השני ההפרטה תפסה מקום מרכזי יותר בכדורגל ואיתה הכסף הגדול, ככל שהתקציבים התנפחו, כך הכמיהה לזהות הפכה חזקה יותר. כמיהה שבאה לידי ביטוי בחיפוש אחר מה שמכונה סמלים. הרי, אוי לנו אם נתעורר מהאשליה ונקלוט שנציגינו עלי מדשאות הם לא יותר מפרילאנסרים. יש את הסמל האולטימטיבי, זה שהוא באמת בשר מבשרו של המועדון. אליניב ברדה, למשל, נכנס לפנתאון כשנסע באוטובוס האוהדים למשחק חוץ בחיפה, שלא לדבר על אסי רחמים וסתיו אלימלך שהיו עימנו מהימים של שלמה אילוז עד לימים של אביתר אילוז.

        ויש את זיו קבדה, שיהיה יומרני שלא לומר מגוחך לכנות אותו סמל - הרי מדובר בשחקן שהחליף לא מעט קבוצות במהלך הקריירה. אבל קבדה הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לנציג האוהדים המודרני עלי אדמות. שכיר חרב שקונה אותך דרך מחויבות ומאמץ ופחות דרך שיוך גיאוגרפי או ספורטיבי. קבדה הוא אחד שמצליח להשכיח את העובדה הזו בתוך שניים וחצי משחקים שכל כולם מחויבות ומאמץ. באין שחקנים שגדלו איתך בשכונה או סתם כאלו שנמצאים במועדון הרבה מדי שנים, מה עוד נותר לנו לחפש חוץ משחקנים שנותנים 150 אחוז בכל משחק? רק ככה נצליח לשמר את האשליה.

        במחויבות, השקעה ולא מעט יכולת הצליח בעונה שעברה זיו קבדה לכבוש את לב האוהדים של הפועל ב"ש, שאף בחרו בו למצטיין העונה. האשליה היתה שקבדה מצא בית ואנחנו מצאנו מישהו שקל לאהוב, אחד שמגיע לעבוד על המגרש. במהלך הקיץ שוחררו כמה שחקנים מהפועל ב"ש, חלקם גדלו במועדון, אחרים מזוהים עם הקבוצה. ההסבר לשחרורם היה שמדובר בשחקנים לא מתאימים, כאלו שלא תרמו מספיק או שלא היו מספיק טובים על מנת לשחק בליגת העל. התחושה היתה שמדובר בגרסה הבועטת של ההיי טק, זו שמדברת על משפחתיות מחד ומאידך לא מהססת לחתוך שחקנים ועובדים בצורה קרה לחלוטין במידה והם לא עומדים ביעדים או אם הם לא מספיק טובים. שחרור קבדה מערער אפילו את התחושה הזו. שהרי על מלך הבישולים והשחקן המצטיין של העונה שעברה אי אפשר להגיד שלא עמד ביעד כלשהו.

        להגיד שקבדה שוחרר מהפועל ב"ש יהיה מדויק בערך כמו להגיד שתושבי גוש קטיף עברו דירה. ליתר דיוק, הוא נבעט ממנה. בין היתר, אחרי שלטענתו עזורי הסביר לו שאם לא יתפנה מרצון, הוא יעבור את מה שעברו בקיץ הקודם אופיר חיים, דודי פדלון ואורן ניסים. שזה אומר אימונים מחוץ למסגרת הקבוצה ועונה שלמה ביציע. אלף דיבורים על משפחת הפועל ב"ש לא יתקנו את הנזק שבאמירה הזו. ממשפחות לא מגרשים. אפשר היה לצפות שמהעונה הקודמת נלמד מה לא לעשות עם שחקנים. במקום זאת, מתברר שזה הופך להיות סוג של איום. מלבד לנתץ עוד יותר את האשליה האישית שלנו, מתברר שבעצם מדובר בשליחיו של המאמן. אחרי ששחררו את אופיר חיים היה מי שאמר "אז האוהדים ימצאו לעצמם סמל אחר". אז זהו, שלא. בסיטואציה כזו אפילו סמלים וירטואלים כמו קבדה קשה למצוא יותר.