ווצ’יצ'ביץ’ הוא לא הפתרון המלא

המהלך המבריק של אלי גוטמן עם גיוסו המפתיע של נמניה ווציציביץ' זיכה בצדק את מאמן הפועל תל אביב במחמאות על תעוזה, סבלנות ושקדנות. לא הרבה מאמנים ישראלים מסוגלים להביא ארצה שחקן בונדסליגה מוכח ברגע האחרון של העונה, אבל גוטמן הוא אחד היחידים כאן שמחזיר ומצדיק את הכבוד שאנחנו רוחשים למקצוע הכי חשוב בקבוצת כדורגל. הוא שולט בשוק השחקנים כמו שמאמן רציני צריך לשלוט, הוא לא מהסס להטיל ספק בבניית הקבוצה הראשונית שלו ולחזק את החיזוק שהוא הביא בקיץ וכיאה למאמן חושב, תמיד מוצא יהלומים במזרח אירופה שגורמים להתרגשות במזרח התיכון.

רק שהליהוק של ווציציביץ' פותר לגוטמן בעיות לא ממש קריטיות בקישור, נותן וייתן לו הרבה רגעי קסם, אבל עדיין לא מספק תשובה לשתי בעיות קריטיות הרבה יותר, כפי שאפשר היה לראות מול מכבי חיפה. הראשונה היא שאין לו כרגע חלוץ. גוטמן אוהב לבנות את הקבוצות שלו דרך הקישור, אבל מי שהולך לעונת חייו עם איתי שכטר כחלוץ שני מוביל שאמור לחפות עד שיבואה ייצא מהדיכאון, לא יכול אף פעם לבוא אחר כך בטענות לשופטים. שכטר זה הימור מסוכן ולא סתם מכבי חיפה בחרה שלא להילחם עליו יותר מדי הקיץ. גוטמן עוד יכול לגרום לכישרון האדיר הזה לבקוע מהביצה, אבל גוטמן גם יודע שאין לו שום שליטה על התאריך. עד אז הוא יצטרך לבלוע את הטוב והרע שכרוך במשל שכטר ולקוות שסמואל יבואה יתעורר בהקדם, לפני שיהיה מאוחר מדי בליגה.

הפועל תל אביב לא יכולה להיות תלויה כל כך בקשרים המבריקים שלה, בטח שרובם הגדול לא מאיים מספיק על השער. בעונה שעברה, לפני כולם, מי שסידר לה ריצה לאליפות ומי שהרחיק אותה משם היה סמואל יבואה. גוטמן לא יוכל לבנות כביש עוקף יבואה בדרך לתואר, אלא למצוא את הדרך להחזיר אותו לכושר משחק סביר (רמז קטן: שיבואה ישחק יותר במרכז הרחבה ולא יעבוד יותר מדי בצדדים). עד עכשיו, גוטמן נתן ליבואה גב, אבל לא ברור למה דווקא במשחק הכי חשוב לו עד כה הוא פתאום התחרט. למה פתאום שינה שיטה. ממה בדיוק חשש פתאום. האם מדובר בחלק מחשש קצת יותר גדול. למזלו, לגוטמן יש עוד מספיק זמן כדי לתקן.

ווציציביץ' לא פותר בעיה נוספת שמעיקה מעט על הסגל האיכותי שגוטמן העמיד: לקבוצה אין כרגע מנהיג. הפועל איבדה את העשתונות בתחילת המשחק וברבע השעה האחרונה נראתה חסרת אמונה כמו שהיא היתה חסרת אוויר. לגוטמן יש הרבה שחקנים נהדרים שיכולים לתת לו מדי משחק את הערך המוסף של הכישרון, אבל נכון לעכשיו אין לו שחקן אחד מוחלט שייתן לו לאורך תקופה את הערך המוסף של האופי. כזה, למשל, שימנע התפרקות וייקח עליו ברגע משבר במשחקים כאלה. אצל מכבי חיפה המנהיג נמצא על המגרש, בהפועל תל אביב הוא על הקווים. פה מתחיל ההבדל בין שתי קבוצות שאין הרבה הבדלים ביכולת שלהן על הדשא. לכן זה גם לא מפתיע שהפועל תל אביב התעסקה עם יותר מדי עם השופט כמו המאמן שלה, וחשבה מהדקה ה-80 כמוהו על התירוצים.

גילי ורמוט נתן משחק סביר מול מכבי חיפה, אבל בטלוויזיה בחרו לומר שהוא איכזב. מצד שני, אייל גולסה, בעוד פחות מחודש בן 18, זכה לתשבוחות שורמוט בן ה-24 זכה לשמוע בעיקר בשלב הזה של הקריירה. למה? בעיקר מסיבה אחת – גולים. היום לקשרים שלא מסכנים את השער יש בעיה גדולה יותר מתמיד להפוך לכוכבים של ממש. אתה צריך להיות שחקן באמת יוצא דופן ברמה של אייל ברקוביץ' כדי להתגבר על החיסרון הזה בדרך להיות שחקן על.

בשבועות האחרונים ורמוט הראה שיש לו את רוב הנתונים האלה באופן עקבי מתמיד, אבל עדיין חסר לו את הגרוש ללירה. קשרים מלהיבים מסוגו של ורמוט מרגשים אותנו מדי עונה כמעט בכל ליגה בעולם, לכל אחד מאיתנו היה רגע בו הוא התאהב במאסטרו כזה, אבל לאורך זמן המחסור בשערים הוא שמונע מהם להיות קצת כמו כריסטיאנו רונאלדו. במקרה של ורמוט זה יהיה באמת מאכזב אם לא יתגבר על הבעיה האחרונה שלו, אחרי כל מה שראינו ממנו בתחילת העונה הנהדרת שלו.

לגולסה יש את זה ויש לו עוד דבר שאלישע לוי מעניק לו מבלי שיבקש: אגרסיביות וגבריות. כולנו הופתענו למצוא את גולסה כחצי קשר אחורי מול באיירן מינכן, אבל מול הפועל תל אביב הבנו סופית למה. גולסה הוא לא רק וירטואוז נהדר או קשר נייד, אלא גם שחקן בלתי מתפשר ובלתי מתבכיין. אלישע לוי מלמד אותו שזו לא בושה להרוויח את הלחם שלו דרך חילוצי כדור ועבודה טקטית ונותן לו כלים עתידיים לשחק במגוון עמדות במערך. כשיש לידך מנהיג כמו יניב קטן, בניגוד להפועל תל אביב, זה גם הרבה יותר קל.