מרשים
גם אחרי שלישייה קלילה בפתח תקווה, עדיין יהיה מוקדם מדי לשפוט את יצחק שום על ההחלטות הגדולות שהוא לקח בבניית העונה של בית"ר. בכל זאת, השלישייה הזו לימדה בעיקר כמה פוטנציאל לא ממומש מתחבא ליום שהחבילה החדשה תתחבר. אבל עד אז, שום יכול לסמן וי על שני צעדים קטנים ונכונים בדרך למטרה, שעדיין, חובה לומר, נראית רחוקה. הראשונה, ההימור על אריאל הרוש. שום קיבל כנדוניה את ז'וסלן מאייבי, אבל היה מספיק חד כדי לזהות במחזורי גביע הטוטו שאת שכר הלימוד שהוא ישלם על השוער הצעיר מקמרון הוא ישלם באותה מידה על אריאל הרוש. אין ממש פערים בין השוער הראשון לשני, הרוש לפחות מכיר היטב את המערכת, הוא מחובר אליה והיא אליו. בכל מקרה, לבית"ר לא יהיה העונה באנקר בשער. אין שום סיבה לא לתת להרוש את הזדמנות חייו כדי להוכיח שהוא ראוי. המוטיבציה שלו להגשים זאת תהיה ודאי רבה יותר מזו של הזר הקמרוני.
החלטה הרבה יותר גורלית היתה החזרתו המתבקשת של עידן ורד לעמדה קדמית יותר בקישור, אחרי שבשני המחזורים הראשונים הוא היה עסוק יותר מדי במשימות הגנתיות. בלי ויסה, עם מויאל מאחוריו והרבה יותר אחריות באזורים המקוריים שלו במגרש, ורד נראה בפתח תקווה כמו סוג של פתרון ביניים עד שברוכיאן, יצחקי ובן שושן יתעוררו. הוא מוסיף את הדינמיות שכל כך חסרה ואת התשוקה שקצת דעכה במשולש שמוביל את בית"ר. ורד בכלל לא נראה כמו ילד שחושב על המחמאות הראשונות שהוא קיבל, אלא משחק ומתנהג כמו כישרון מתפתח שחושב כבר על השלב הבא בקריירה. ורד הוכיח מספיק בעונה שעברה כדי לקבל העונה יותר מפתחות. שום צריך להמשיך לתת לו אותן באזורים שהוא צריך רוח רעננה, באזורים שורד צריך לשחק. לא שזה מה שיסדר לשום עונה טובה ופוריה עם בית"ר, אבל זה ודאי יעזור.
אל תפספס
משמים
אבי נמני ודאי לא יחשוב יותר מדי על התוצאה מול בני יהודה. הוא חושב על תוצאות הרבה יותר עתידיות לקבוצה שרק נמצאת בחיתוליה. לגיטימי. נמני מוריד את מפלס הלחץ ושגעון הגדלות המכביסטי, ומנסה להתאים את הציפיות למציאות. עוד יותר לגיטימי. מאמנים אוהבים לקרוא לזה דרך, אבל בדרך הזאת מוטב שנמני יזהר מכמה דברים. הראשון שבהם הוא שהנמכת הציפיות הנוכחית לא תהפוך בסופו של דבר להסתפקות תמידית במועט. שמכבי רק תנסה לבוא קטנה, ולא להתנהג בקטן.
נגד בני יהודה חשפה מכבי תל אביב כמה צדדים כאלה. התוצאה תאמה את הדרך, אבל קבוצה שבאה בקטן וחולמת בגדול צריכה לדעת לזהות הזדמנות לצמוח ולעקוץ ברגע הנכון. וכמו שבני יהודה שיחקה, היא נתנה למכבי תל אביב את ההזדמנות הזו לרכוב עליה ולגדול עוד קצת על חשבונה. רק שמכבי תל אביב הסתפקה במה שיש. היא חשבה יותר על התוצאה ופחות על ההזדמנות. היא ברחה מהזדמנות ונבהלה קצת ממנה, שזו גם נקודה שתקבע את המשך העונה של מכבי תל אביב: כיצד המערכת "המחוברת" הזו תתנהג ברגעי משבר. אלו בדיוק ערכי החינוך שיובילו את הסגל הנחמד של נמני אל התוצאה הסופית בסיום העונה.
אל תפספס
מדהים
שעדיין כלי התקשורת בארץ מתרגשים כמו ילדים קטנים מביקור של קבוצת פאר כמו באיירן מינכן ומסקרים אותה כמו חבורה מעריצים. אחרי כל כך הרבה שנים ביבשת וקבוצות פאר, לא עברנו כבר את שלב החתימות?
מדד ה-16:
יכול להיות שהפועל באר שבע תתחבר בסוף. שתהיה שיטה נראית לעין, שלא יהיה כאלה פערים בין החלק הקדמי לאחורי, שהגנת הטלאים תתייצב איכשהו, שהקישור האחורי יהיה יותר דומיננטי, שדוד רביבו ייקח יותר על עצמו ושאפילו הקבוצה תתגלה ככזו שלא באמת מתרפסת בפני קבוצות גדולות שמבקרות בווסרמיל. יכול מאוד להיות. השאלה היא מה ייצא מכל זה? קבוצה סבירה לשנה, אולי לשנתיים? לזה כיוונו גיא עזורי ואלונה ברקת כאשר בנו שם את הקבוצה שתרוץ בליגת העל? על זה בזבזו כל כך הרבה כסף? על סגל שחקנים שכל הזמן גדל בשחקני רכש שאין ביניהם ממש קשר? כולם סתימות, כמעט אף אחד לא שחקנים לשנים. אם כבר, שחקנים להעביר עונה סבירה. בלי חזון גדול. לא של שלד מקומי גאה ולוחמני ולא בסיס של שחקני רכש שירימו את הרמה ויפתרו בעיות ישנות. סגל שנועד לשרוד וגם כנראה ישרוד. כרגע גם ביכולת בינונית הפועל באר שבע שווה מקום תשיעי מתוך 16 קבוצות, אבל לא בטוח שבאר שבע לא תשאל את עצמה בסופו של יום: האם לא היה אפשר לעשות משהו מחושב יותר וגדול יותר?
המחזור הבא: הפועל תל אביב מכבי חיפה
ייתכן מאוד שנזכה העונה לראות תפנית חשובה בשאלה מה בונה מועדון בישראל: הצלחה בליגה או הצלחה באירופה? מכבי חיפה, למשל, הוכיחה בשני העשורים האחרונים כמה האופקים שאירופה נותנת יכולים לעזור לה להתפתח כמועדון ולא לשקוע בבינוניות של ליגת העל. אותו בוץ שמכבי תל אביב ובית"ר לא מצליחות לצאת ממנו בגלל חוסר היכולת שלהן להצליח במעמדים הבינלאומיים. מכבי חיפה בנתה את תהילתה המחודשת לא מעט דרך המפעלים האירופיים, וגם הפועל תל אביב שרדה בזכותם בכבוד עשור ללא אליפות.
סימני הדרך במפת הכדורגל החדשה שמשרטט עבורנו מישל פלאטיני מלמדים שהמאזן הזה עומד בשנים הקרובות להשתנות בענק לטובת אירופה. פלאטיני יוצר מציאות שעשויה לנתץ את אחד המיתוסים הגדולים ביותר שמעיקים על הענף: בכדורגל הישראלי אי אפשר להרוויח כסף. המיתוס ההרסני הזה היה נכון עד לאותו רגע בו מכבי חיפה פתחה את קופות המכירה למנויים לליגת האלופות. בתנאים החדשים שיצר פלאטיני בדרך לליגת האלופות ולליגה האירופית, אין שום סיבה שבכל עונה לא נמצא קבוצה ישראלית שעושה קופה שתקיים אותה לכמה שנים, עד שהיא תחזור לאותו מעמד ואותה קופה. כפי ששמתם לב, מדובר גם במשוואה כלכלית שיכולה להיות מובנת גם למכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, ובחלום הרחוק יותר למועדונים קטנים ומתחדשים כמו בני יהודה. אם זה יעשה טוב לכדורגל האירופי מוקדם לדעת (לדעתי האישית כן), אבל מה איכפת לנו מהכדורגל האירופי. אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו.
כשפלאטיני דיבר על הרפורמות שלו היו כמה דרוויניסטים, כולל בישראל, שמחו על השוויון הזה ודרשו את הקבוצות הנוצצות בחזרה. מוזר. אחרי שראינו מה שמעון מזרחי עולל לליגת הכדורסל, אנחנו הראשונים שצריכים להבין שאין שום סיבה שאנדרלכט תשחק לפני מכבי חיפה בליגת האלופות. זה משולל הגיון מקצועי. ההיגיון החדש יכול לפתוח אופקים חדשים לכדורגל הישראלי גם לקבוצות שאינן מכבי חיפה או הפועל תל אביב. הוא יכול לפתות אנשי עסקים מקומיים לזהות את המשוואה החדשה ולהכניס כסף לענף מכיווונים בריאים שאינם רק אוליגרכים. מוטב שנזהה את ההזדמנות הזו כמה שיותר מהר ולא נחמיץ אותה.
הקשר בין העולם החדש של פלאטיני לקרב המחודש בין מכבי חיפה להפועל תל אביב בשבוע הבא הוא די קלוש. שתי הקבוצות רק מחויבות להופיע למפעלים האלה גם בשנה הבאה, כשיש הבדל קטן ביניהן שעשוי לקבוע מי תתמודד במוקדמות ליגת האלופות ומי בליגה האירופית מכבי חיפה, לעומת הפועל תל אביב, הגיעה לשיא שלה קצת מוקדם מדי. זה הכי מוקדם שקבוצה יכולה לתכנן. אפשר להתחיל לחוש את זה בשפת הגוף של שחקני מכבי חיפה במשחקים ובראיונות שהם ומאמנם מקיימים. כולם יותר מדי בטוחים בצדקת הדרך ונראים קצת כאנשים שחוגגים יותר מדי את הניצחון במלחמה שעדיין לא הסתיימה. השיא של הפועל תל אביב, לעומת זאת, עוד לפניה. היא צועדת בקטן לעבר הפסגה שמכבי חיפה רק מתחילה לרדת ממנה, וצריכה לשמור על פער סביר לקראת השלב בו סימני השחצנות יהפכו לתופעה של ממש ביום שאחרי באיירן, בורדו ויובנטוס.