הייל מרי

ברט פארב - כן, כן, דווקא האיש המושמץ (לעתים קרובות בצדק) ביותר בליגה, זוכה להיות בצד של הטובים. נראה שפארב הבין שלראשונה בקריירה, לא הוא הכוכב של הקבוצה, ולפחות לפי המשחק בקליבלנד, לא נראה שהייתה לו בעיה עם זה. 14 מ-21 ל-110 יארד וטאצ'דאון זו לחלוטין לא סטטיסטיקה פארבית, כשהתוצאה הסופית הייתה ניצחון 20:34 למינסוטה ו-180 יארד עם שלושה טאצ'דאונים של אדריאן פיטרסון. אם אכן פארב הפנים את העובדה שיש פליימייקר אחר לקבוצה ולא ייקח את כל הנטל על עצמו, אל תתפלאו אם הווייקינגס ישחו במים עמוקים העונה.

מארק סאנצ'ז - כל אחד יכול לקרוס מההייפ שמייצרת ניו יורק, בעיקר אם הוא רוקי. התפוח הגדול כבר הרס מספיק שחקנים, שלא לדבר על כך שלסאנצ'ז יש גם מאמן חדש, בקבוצה ובתפקיד. ביוסטון סאנצ'ז הראה שהוא מבין את המשחק, כשלא ניסה לעשות שום דבר פאנסי וסמך על משחק הריצה וההגנה המצוינת שמתפתחת אצל הסילונים. 18 מ-31 ל-272 יארד וטאצ'דאון הם מספר תואם מאט ריאן, ואם אכן סאנצ'ז ייתן עונת רוקי דומה לזו של הקולגה מאטלנטה, במדולנדס ישפעו חיוכים השנה.

פטריק וויליס - עד לשנה שעברה היינו מצפים מסן פרנסיסקו להפסיד משחק כמו המוקש באריזונה, אבל הניינרס הפכו את התוצאה וגם שמרו עליה. הקרדיט מגיע למייק סינגלטרי ולקוורטרבק שון היל, אבל לא פחות מכך לוויליס, אולי הליינבקר הטוב ביותר היום בליגה, שסיים עם 11 תיקולים, שני אסיסטים וחטיפה. רק שיישמר מפציעות, וההגנה מהמפרץ תדבר חזק השנה.

ג'ייק דלהום - לא ברור כל כך על מי נופלת האשמה, על דלהום או על הנהלת קרוליינה שהאריכה את חוזהו, אבל המיליונים שקיבל באביב האחרון כבר מפיצים זרעים רעים. ג'ון פוקס מגבה אותו כי הוא חייב לגבות אותו (למרות שההשוואה לפדרר ולטייגר וודס גרמה בעצמה להרמת גבות), והפנתרים ייאלצו להמשיך לסמוך על זריקות לא אחראיות לתוך כיסוי כפול ומשולש.

סינסינטי בנגאלס - קבוצות טובות מוצאות דרכים לנצח משחקים שאינן צריכות לנצח, קבוצות רעות מוצאות דרך להפסיד משחקים שאינן צריכות להפסיד. קשה לקבוע אם הבנגאלס הם עדיין הקבוצה הרעה שהיו, אבל לפחות במחזור הראשון הם המשיכו בדרך הנלוזה. מהלך הסיום שגרם להסטת הכדור אל ברנדון סטוקלי הוא רק מיקרו-קוסמוס למצב של הקבוצה הזו.

אריק מנג'יני - שתי שאלות למאמן קליבלנד: למה בכלל היה צריך את החיסיון על שמו של הקוורטרבק הפותח, והאם הוא באמת חשב שאחרי שהודיע לשחקנים שלו באופן אישי, המידע לא ידלוף לתקשורת. ההפסד וחוסר המוכנות של הבראונס הם רק השתקפות של ההכנות הלקויות וההתעסקות המיותרת בשאלה שאמורה להיות טריוויאלית בשלב הזה של העונה.

בריאן אורלכר - הפציעה של אורלכר היא לא רק עניין מקצועי, היא גם משבר זהות חמור. לשיקגו יש הגנה בינונית פלוס במקרה הטוב וחלשה במקרה הפחות טוב (כזה שבו אורלכר לא משחק בה), ובלי ההרתעה של הליינבקר הוותיק, כל החוליות, ובמיוחד הקו האחורי, יצטרכו לתת הרבה יותר מעצמן. לא היינו מהמרים על ההגנה הזאת לשחקני פנטזי.

סט. לואיס ראמס - מה עוד יש להגיד? אם סטיב ספאגנולו לא הבין עד עכשיו לאן הגיע, אולי המשחק מול סיאטל יבהיר לו שהוא נמצא במרכזו של בית הקברות של המיד-ווסט. מארק בולג'ר ממשיך להיות קוורטרבק הפרנצ'ייז באותה יעילות של דלהום, סטיבן ג'קסון כבר לא יהיה, כנראה, המפלצת שלה ציפו בקבוצה ולהגנה, עם ג'יימס לאורינייטיס וכריס לונג, יש פוטנציאל שיפור. היא רק צריכה לעלות קצת פחות על המגרש.

בפאלו בילס - בדיחת קרש עם זקן עבות: אב טרי מגיע לחדר היולדות ושואל איפה הילד שלו שזה עתה נולד ושמו גרשון. אומרים לו, "נסה בחדר שבו כתוב 'ילדים יפים'". הולך ולא מוצא. אומרים לו, "נסה בחדר שבו כתוב 'ילדים ממוצעים'". הולך, לא מוצא. אומרים לו, "נסה בחדר של 'ילדים מכוערים"'. לא מוצא. ממשיך ללכת במסדרון ורואה דלת שעליה כתוב "גרשון". ככה זה גם עם בפאלו. יש ווינרים, יש פיפטי-פיפטי, יש לוזרים - ויש את הבילס.

מת'יו סטאפורד - זו לא הייתה פתיחה טובה לבחירה מספר 1 בדראפט, שסיים עם 205 יארד ושלושה איבודים, אבל זו גם לא הייתה התרסקות. דטרויט היא קבוצה רעה, שמנסה להשתקם מהריסות העשור האחרון. הליונס היו, בסך הכל, במשחק במשך שלושה רבעים, למרות הגנה זוועתית ומשחק ריצה שלא קיים, וסטאפורד ידע למצוא את קלווין ג'ונסון והראה שיש לו כימיה עם התופס המשובח. גם אם זה נראה רע, לא הקוורטרבק הרוקי הוא הבעיה של הליונס. לפחות כרגע.

בולטימור רייבנס - רק אחד משניים יכול היה לקרות בעבר: או שבולטימור סופגת 24 נקודות ומפסידה, או שהיא לא סופגת 24 נקודות. החלק השלישי במשוואה, של ניצחון בשוט-אאוט, לא היה קיים. אבל ג'ו פלאקו התבגר, ואחרי שנת רוקי טובה נראה כמו הדבר האמיתי. זה לא אומר שהרייבנס לא צריכים להיות מודאגים מההגנה שלהם, אבל כשאתה מוצא דרכים לנצח גם במצבים פחות מוכרים, יכול מאוד להיות שהשנה שלך תלך לכיוון מאוד, מאוד חיובי.

קארנל וויליאמס - איזו סיבה הייתה לאוהד טמפה ביי לעשות מנוי שנתי? אולי לבוא ולראות את המאמן החדש? האם כדי לעודד קוורטרבק שנבחר באן-דן-דינו? שמא להריע לקו האחורי המהולל ולהגנה שכל קשר בינה לבין ה"טמפה 2" המפורסמת מקרי בהחלט? נקודת האור הבודדת בהפסד לדאלאס הייתה הרץ האחורי, שאחרי עונת רוקי מעולה הפך מקדילאק לאולדסמוביל ישנה. קריירה רוויית פציעות מנעה מוויליאמס לשחזר את עונת 2005, ומשחק של 13 נשיאות ל-97 יארד (7.5 לנשיאה) וטאצ'דאון הוא בהחלט התחלה טובה לעונת קאמבק.

יארדים במסירה:

1. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 378
2. בן רות'לסברגר (פיטסבורג) - 363
3. דרו בריס (ניו אורלינס) - 358
4. טוני רומו (דאלאס) - 353
5. ג'ו פלאקו (בולטימור) - 307

יארדים בריצה:

1. אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 180
2. מייק בל (ניו אורלינס) - 143
3. ג'וליוס ג'ונס (סיאטל) - 117
4. ריי רייס (בולטימור) - 108
5. תומאס ג'ונס (ניו יורק ג'טס) - 107

יארדים בתפיסה:

1. רג'י ויין (אינדיאנפוליס) - 162
2. רנדי מוס (ניו אינגלנד) - 141
3. פטריק קרייטון (דאלאס) - 135
4. סנטוניו הולמס (פיטסבורג) - 131
5. טים הייטאוור (אריזונה) - 121