סוף אפריל 1982. שלושה חודשים קודם לכן השתחררתי מהצבא ואני מוצא את עצמי על מטוס לניו יורק בדרך לנחיתה רכה אצל הדודים בלואיוויל, קנטקי. בימים הראשונים אני מהופנט כמעט מכל דבר: מכוניות גדולות, אופנועים נוצצים, מכשירי חשמל חדשים. הכל גדול, הכל מהיר, את הרוב אין בארץ. דודה שלי ז"ל מדליקה טלוויזיה בסלון ואני מביט בחטף ונתקע על מקומי. הדודים לא מבינים מה קרה, ומתוך ההלם אני מצליח לגמגם: "זה בצבעים". הם מתגלגלים בצחוק, אבל מבינים את הרקע לסיטואציה המוזרה.
דוד שלי שואל אם אני אוהב ספורט. התשובה חיובית, כמובן, ואז הוא מעביר לערוץ שמשדר את ה-NBA. אני מתיישב על השטיח מקיר לקיר (עוד המצאה אמריקאית) ואחרי כמה דקות בני המשפחה מבינים שאין עם מי לדבר. כעבור מספר דקות נוספות הם מבקשים ממני לכבות את האורות והטלוויזיה ונמוגים איש איש למקומו הוא. בוסטון סלטיקס נגד פילדלפיה. משחק מספר שתיים של הגמר האיזורי. מי שזוכר את התקופה ההיא בטח יודע על מה אני מדבר. בארץ ראינו משחקים מאירופה בשחור לבן ונוקיה היה יד אליהו הצנוע. והנה אני יושב מול המסך ורואה את אולם הספקטרום המפואר (במונחים של שנת 82' כמובן), מלא מפה לפה.
צוות שדרים מיומן ומצלמות מקיר לקיר (עם הילוך חוזר והילוך איטי!) מעבירים את כל האקשן, והכי חשוב: שחקנים מעולם אחר. כמה שנים לפני שאמריקה שמעה את השם המפורש מייקל ג'ורדן, ראיתי לראשונה בחיי בן אנוש מרחף באוויר. קראו לו ג'וליוס אירווינג ובקיצור, ד"ר ג'יי. אני חושב שבלעתי הרבה זבובים באותו ערב רק מלהסתכל על התופעה הזו עם פה פעור. ובצד השני, המאסטרו, לארי בירד, עם אסיסטנטים לבנים על המגרש והצ'יף במרכז. הלכתי לישון מאוחר באותו לילה, אחרי שזכיתי לצפות גם במשחק המקביל מגמר המערב, בפורום של לוס אנג'לס, עם מג'יק, קארים, ג'יימס וורת'י ושאר המופלאים של הלייקרס. הרגשתי על גג העולם, לא פחות.
ביליתי עוד כחודש ימים אצל משפחתי לפני שיצאתי לטיול גדול ברחבי ארה"ב. בין לבין ראיתי עוד מספר משחקים, אבל את הפעם הראשונה ההיא בשידור חי, בצבע, עם כל האורות והצלילים המיוחדים, אין סיכוי שאשכח. אחרי חצי שנה חזרתי לארץ ישר לסיוט בלבנון. מילואים ראשונים; בלגן, דיכאון אטומי. ובתוך כל הכאוס הזה, במוצב קטן אי שם בבקעה, בצפון מזרח לבנון מול הסורים, מישהו פותח טרנזיסטור (כן, פעם היה דבר כזה), השמש שוקעת מעבר להרי השוף ואני שומע את אריק איינשטיין שר: "רואה את ד"ר ג'יי קורע רשתות, וקארים עבדול ג'באר נוגע בשמיים". אני מסתכל מסביב, ומחייך.
