כשהשוורים הפכו לשלם

אוכלוסיית ספרד מונה יותר מ-45 מיליון נפשות, כך שיהיה טפשי לעשות את ההשוואה בינה לבין ישראל. מצד שני, המספר הזה נמוך פי 3 מרוסיה ופי 5.5 מארצות הברית. ובכל מה שקשור לטניס, אפשר לעשות את ההשוואה ועוד איך. למעשה ניתן לקבוע בוודאות - ספרד היא מעצמת הטניס מספר 1 בעולם. יש לה 12 שחקנים מהטופ 100 בדירוג העולמי, וכמעט 100 שחקנים הפעילים בסבב המקצועני. במילים אחרות, יש לה את כמות הטניסאים הגדולה ביותר ביחס לאוכלוסייה שלה, ברמות הגבוהות, הבינוניות והנמוכות - ובהפרש גבוה משאר מדינות העולם.

אם יש כזה דבר, מדינת טניס, זו יכולה להיות אך ורק ספרד. אז אולי אנחנו הרבה יותר קטנים, וכספי המיסים שלנו מבוזבזים על מלחמות פחות סימפטיות מאלה שמתנהלות על מגרשי הטניס. מצד שני, הגענו לחצי גמר גביע דייויס. נבחרת ישראל תהנה, לפחות עד מוצאי ראש השנה, ממעמד על בעולם שמכיר בטניס כאחד מענפי הספורט המשמעותיים ביותר שלו. יש לא מעט מדינות, כמו ספרד למשל, שהצליחו לבנות אימפריה, כי היו שם אנשים שידעו מתי לתפוס את המומנטום ולדהור עליו קדימה. אז די ברור שנפסיד בספרד, אבל המומנטום הוא החלק הלא פחות חשוב בחוויה הזאת, ואין דוגמא טובה יותר מספרד, כדי ללמוד איך בונים אימפרייה בתקופה כל כך קצרה.

הגיבור הגדול של הטניס הספרדי במאה הקודמת היה מנואל סנטנה, שזכה בארבעה תארי גרנד סלאם והוביל את נבחרת הדייויס של ספרד לשני גמרים בשנות השישים. אבל סנטנה היה עילוי יחיד במינו, ובסך הכל הטניס הספרדי היה רחוק מאוד מהאמריקאי או אפילו השבדי בשנות השבעים והשמונים. הספרדים תמיד אהבו את הספורט הלבן, ולא פחות את העובדה שבמדינה כמו שלהם, מזג האוויר מאפשר תנאי משחק כמעט בכל מקום לאורך כל השנה. בנוסף, הנחיתות הפיזית שלהם לעומת המזרח אירופאים גרמה להם להבין שכדי להפוך לשם דבר בספורט העולמי, צריך להשקיע בענפים המתאימים. אל הכדורגל, הכדורסל, הכדוריד והאופניים, הצטרף הטניס בשלב מאוחר יחסית.

כמו בכל ארגון מתוקן, הספרדים הבינו שכדי להצליח צריך קודם כל תנאים טובים. ב-1989 ייסד לואיס מדיירו את ה-RPT, גוף שהיה אמון על הכשרת מאמנים ברמות הגבוהות ביותר. התכנית שלו מצאה חן בעיני קברניטי הספורט בספרד, שהעבירו אליו תקציבים ללא הכרה. הגוף הזה, שפועל כיום בכל אירופה, הכשיר אלפי מאמנים בסטנדרטים הגבוהים ביותר, וזה אומר אלפי שעות לימוד, בנוסף לכנסים בינלאומיים והשתלמויות בחו"ל. כל מאמן שעבר שם למד את יסודות הטניס הספרדי שמבוסס בעיקר על מגרשי חימר, ונהנה מצבירת ידע מקסימלית בכל מה שהיה קשור לטניס במדינות שהיו אז מעצמות. המאמנים המצטיינים הקימו מאות אקדמיות, ובתוך כמה שנים הפכה ספרד לבית הספר מספר 1 בעולם לטניס. רוג'ר פדרר, אנדי מארי, מריה שראפובה, נובאק דג'וקוביץ', ולרשימה הזאת אין סוף - כולם קיבלו את יסודות הטניס שלהם ממאמנים שהשתייכו ללאומים אחרים, וזה אומר שהם השקיעו המון כסף. רפאל נדאל, פרננדו ורדאסקו, חואן קרלוס פררו, וכל טניסאי ספרדי אחר - כולם התחנכו אצל מאמנים תוצרת בית, בעיקר בוגרי הפרוייקט המופלא הזה. כולם יודעים לשחק מצויין לא רק על חימר, אלא גם על המשטחים הקשים ואפילו על דשא.

דמיינו שעל גבי טופס הארנונה שאתם מקללים אחת לחודשיים, היה מופיע סעיף תחת השם "מס על מגרשי טניס". אז אולי בספרד זה לא ממש כתוב, אבל זו בהחלט הכוונה של לא מעט ערים, שמתהדרות במרכזי טניס מפוארים. לאחוז גבוה מתושבי ספרד ישנה נגישות חופשית למגרשי טניס, ומבחינתם של הספרדים - לשחק טניס זה כמעט כמו לשחק כדורגל בשכונה. ומי שרוצה לעשות את זה קצת יותר ברצינות, לא חייב למשכן את הבית כדי ללמוד מאנשי מקצוע. ההיצע של מאמני הטניס בספרד הוא כל כך גבוה, כך שהמחירים יחסית נמוכים. ילדים מוכשרים בכלל לא צריכים לדאוג, יש להם כל כך הרבה גופים שיכולים לסבסד אותם. אם זו לא תהיה התאחדות הטניס הספרדית, זו תהיה ההתאחדות המחוזית, ואם לא אז יש גם עירונית, וכך הלאה. והילדים האלה לא יגיעו לחוגי טניס במגרשי אספלט מפורקים. הם יבקרו בארמונות נוצצים, עם עשרות מגרשים, בריכות שחיה וחדרי כושר, אפילו תכניות לעזרה בשיעורי הבית. הילדים האלה נהנים ממקומות יותר חמים מהבית.

ככה זה בספרד, המדינה שמאז 1995 סיפקה מדורג או מדורגת ראשונים בעולם בכל חמש שנים. זה התחיל עם ארנצ'ה סאנצ'ז, המשיך עם קרלוס מויה, דרך חואן קרלוס פררו ועד לרפאל נדאל. תחשבו לכמה ילדים הספורטאים האלה גרמו לשחק טניס. אפילו נדאל עצמו הושפע ממויה, עוד טניסאי מהאי מאיורקה. אולי בכלל זה היה הוא שגרם לו להחליט לזנוח את הכדורגל (אומרים שהוא היה יכול להיות כשרון לא פחות גדול מדודו מיגל אנחל) לטובת המחבט והכדור.

פעם חשבנו שהרוסים פטריוטים, אבל אם הם לא הצליחו להביא לכאן את הטניסאי הטוב ביותר שלהם למעמד כל כך חשוב כמו רבע גמר גביע דייויס - אז כנראה שכמה דברים באמת התקלקלו שם. מסתבר שספרד היא אחת המדינות שבהן כמעט ולא התקלקל שום דבר בכל מה שקשור למחוייבות לדגל. רפאל נדאל אמנם לא הופיע לכל מפגשי הדייויס של ספרד בשנים האחרונות, אבל במקרה שלו תמיד היה מדובר בהיעדרויות מוצדקות. אחרי הכל, מדובר באחד השחקנים שעובדים יותר קשה במגרש ומחוצה לו, וזה בא לידי ביטוי גם במצבו הבריאותי. בניגוד לפדרר, שפעם אפילו העדיף מסע יחסי ציבור לסכיני גילוח על חשבון גביע דייויס, נדאל מעולם לא הסתיר את רצונו ו"מורעלותו" להשתייך לסגל של הממלכה - וכמוהו גם האחרים. ההפתעה היחידה הגיעה דווקא מאי זימונו של פרננדו ורדאסקו לסגל הנוכחי נגד ישראל, בגלל עומס פעילות בעונת המשטחים הקשים. וצריך לזכור, בניגוד לשחקנים הישראלים שמתוגמלים יפה ביחס להכנסות שלהם, נדאל היה יכול לעשות דברים אחרים בשבוע הזה כמו עוד פרסומת, או אולי משחק ראווה - אבל הוא לא התכוון לוותר על גביע דייויס, כל עוד הגוף שלו מאפשר לו לשחק - גם אם מדובר בבאנקר מול נבחרת שהוא לא אמור לספור. אלא שאז הופיעה מחדש הפציעה בשרירי הבטן ואיתה הידיעה שהוא יחמיץ את חצי הגמר.

גביע דייויס זה מסורת בספרד, שזכתה בו שלוש פעמים כולל ניצחון סנסציוני בארגנטינה בשנה שעברה, ללא נדאל. כשספרד מארחת, היא עושה את זה כל פעם בעיר אחרת כדי לא לקפח את המיליונים שחיים בשביל הספורט הלבן. אגב, בכל פעם מתבצע מכרז כשהערים המועמדות מציעות להתאחדות הספרדית סכום "צנוע" של מיליון יורו לפחות (כמו בביקור של ישראל) או כמעט כפול מזה (כמו במפגש חצי הגמר מול ארצות הברית בשנה שעברה). בכל פעם, סוף השבוע הזה הופך לחגיגה אמיתית. האירוח מתבצע במקום אטרקטיבי כמו אצטדיון השוורים במדריד או "פולריס וורלד", הלוקיישן שבו תתארח ישראל, אחד ממתקני הגולף הגדולים באירופה. זו נבחרת הדייויס של ספרד, והיא לא הפסידה בבית כבר עשר שנים מהסיבות האלה.