אין לנו אחות

זה קרה בתחילת שנות ה-90. הפועל באר שבע הייתה קבוצה שמגרדת את הצמרת, אולי הקבוצה הכי מגניבה שהייתה לנו מאז ימי האליפויות, בטח כשהמדד הוא יותר מעונה אחת. זו הייתה קבוצה שמבוססת על שחקנים מקומיים, מאומנת בידי מאמן מקומי ושבראשה עומד אדם צבעוני שכותב חמשירים לפני משחקים.

באותן שנים ממש, של סוף ימי ההסתדרות, הפועל תל אביב קרטעה לה בין אמצע הטבלה לחלק היותר תחתון שלה, ובמרכז הפועל היה מי שעשה את החשבון והגיע למסקנה, שעל מנת שקבוצת הפועל תיתן פייט על האליפות מול נציגות מכבי מחיפה ותל אביב ונגד הבית"רית מירושלים, יש צורך לחזק את הקבוצה הבכירה של המרכז ולהעביר אליה את חיים רביבו, אז שחקן הפועל תל אביב. בבאר שבע אמרו תודה והחתימו את מיקה אלטונן, שחקן נבחרת פינלנד שבדיוק נתנה הצגה מול נבחרת ישראל. היו"ר הצבעוני רן פסח אף הצהיר שמדובר בשחקן שעולה על רביבו. אלטונן זה התברר כטיפוס חביב, אינטליגנט מאוד שאף נרשם ללימודים באוניברסיטה. היום, אגב, הוא ד"ר. בכדורגל הוא היה הרבה פחות מרשים, ובאר שבע סיימה עוד עונה במקומות 3-4. תבינו, אז זו נחשבה אכזבה.

העברת רביבו הייתה, ככל הנראה, הפעם הראשונה והאחרונה בה אפשר היה לחשוב שיש איזו קרבה משפחתית בין הפועל תל אביב להפועל באר שבע. בפורום "שדים" של הפועל תל אביב יש לא מעט שטוענים שהפועל באר שבע היא לא "הפועל אמיתית", רוצים לומר שאין בינינו לבין הפטיש והמגל יותר מדי. האמת ? צודקים. אין לנו אחות. אנחנו, לפחות עבור מי שגדל בשנות השבעים והשמונים, זה באר שבע, הפועל היא אלמנט הרבה פחות חשוב. בכל שישי בערב עם הקוסקוס, סבתי, עליה השלום, הייתה שואלת אותי בטוניסאית "נגד מי באר שבע", אחר כך חוקרת האם הם חזקים ולבסוף מברכת ב"הלוואי שירוויחו".

מעולם לא שמעתי אותה אומרת הפועל, תמיד זו היתה באר שבע.

עבור מי שגדל בימיהם הגדולים של הכיכרות, הימים של "בגין לשלטון, פרס מוכר עיתון", הפועל תל אביב ומצעדי האחד במאי היו מזוהים עם הרעים, והיחס אליהם היה בהתאם, בערך כמו היחס שמזכיר מועצת הפועלים או נציג המפלגה לראשות העירייה היה מקבל כשהגיע לבעוט את כדור הפתיחה. אנחנו אוהדים את הקבוצה לא מכיוון שאנחנו בעניין של מארקס, אנחנו את הצבע האדום אוהבים כי זה הצבע של הקבוצה שלנו. ואם רוצים לקרוא לנו בבוז "בית"ר באדום"? לבריאות. אנחנו לא מכבי ולא בית"ר, אנחנו באר שבע.

בקרב האוהדים שלנו יש לא מעט התרגשות לקראת המשחק ביום ראשון. אפשר להניח שהצעירים מתרגשים עוד יותר. עבורם, חודש המשחקים הקרוב, שזימן לנו לארח בבית את מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, הוא הגדרה מחודשת למונח "תקופת החגים". עבור היותר מבוגרים, אלו שבמשך 30 שנה שיחקו בכל עונה מול הפועל תל אביב ויתר קצפות הליגה, זו בעיקר התחלה של חזרה לשפיות. עכשיו צריכים לקחת את הנקודות ולהחזיר את האמרה על איבוד הנקודות בקסטינה.

ולסיום, שתי אנקדוטות:

1. מחזור שני, וחלק מהאוהדים שלהם שורקים בוז. אפשר רק לנחש מה היה קורה אם היה מדובר באוהדים של הפועל באר שבע ולא של הפועל תל אביב.

2. היא משחקת באצטדיון מכוער והורס אווירה, כבר עשרות שנים שהיא לא מגיעה להישגים ממשיים ובדרך כלל תעשה במכנסיים במשחקים המכריעים, רגע אחרי שמילאה את הדלי. הקהל ישרוק לה בוז, וביחד עם העיתונאים ידרוש את ראשו של המאמן. אם לא הייתי מדבר על נבחרת ישראל, אפשר היה לחשוב שמדובר בהפועל באר שבע, לא?