חמישיית החמישיות: ניו יורק

קדנציה בקבוצה: 1968 – 1977

רזומה: 2 אליפויות, 4 פעמים בחמישיית העונה, פעמיים בחמישיית העונה השנייה, 7 פעמים בחמישיית ההגנה, 7 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1970 (20.9 נקודות, 6 ריבאונדים, 8.2 אסיסטים)

אחד מחמשת הרכזים הגדולים בהיסטוריה, וככל הנראה השומר הטוב שבהם. מנהל המשחק של אחת הקבוצות האינטליגנטיות ביותר אי פעם. ריבאונדר נפלא. חוטף אדיר (בשיאו לא רשמו חטיפות כסטטיסטיקה שהיתה יכולה לגבות אותו ואותנו). היה אמן בגניבת הכדור היישר מידיו של הגארד שמולו. איש הקלאץ' של הניקס; במשחק השביעי של גמר 1970 סחף את ניו יורק לניצחון על הלייקרס עם 36 נקודות ו-19 אסיסטים.

מועמדים נוספים:
דיק מקגווייר ניהל את קבוצות הניקס של שנות החמישים, ועל אף שלא היה איום לקליעה, גדולתו כמנהל משחק הפכה אותו לשחקן נערץ בעיני חבריו לקבוצה. רבים מבני דורו הצהירו שהיה עדיף על בוב קוזי. מילה חיובית נוספת מגיעה למייקל ריי ריצ'ארדסון, שהיה חלק מסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, שלא ממש חייכו למועדון, ובכל זאת הצליח להתעלות ולהוביל את הליגה באסיסטים ובחטיפות באחת מהעונות ההן אחד הכישרונות המבוזבזים הגדולים ביותר שידעה הליגה. מקורבנות עידן הקוקאין. התגלגל עד להפועל ר"ג אך (לטענתו) מכבי ת"א טרפדה את הגעתו. נו שוין.

קדנציה בקבוצה: 1972 – 1980

רזומה: אליפות (1973), 2 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1977 (19.9 נקודות, 4.8 אסיסטים)

הקומבו גארד המבריק עשה את תהילתו בבולטימור כסקורר מלהיב וכוכב אינדיבידואלי. עם זאת, בניו יורק הוא השתלב באופן מושלם בסגנון המשחק הקבוצתי של הקבוצה והניקס לא החמיצו פעימה. להיפך: 'ארל דה פרל' הרכיב יחד עם פרייז'ר קו אחורי חלומי, אולי הטוב בהיסטוריה. אמן הספין מוב; אף אחד לא עשה את זה בחן וביעילות של ה'פנינה'.

מועמדים נוספים:
ג'ון סטארקס לא היה השחקן הכי מוכשר בעולם, אבל הוא שיחק עם ביטחון של אחד כזה. לפעמים זה הפריע, אבל בסופו של דבר כנראה שזה היה הכרחי. שומר נהדר. שיחק נגד ג'ורדן בהתרסה וללא פחד. חסר יציבות באופן עוכר שלווה. ואם כבר סטארקס, נציין גם את ההיפך שלו: אלן יוסטון, שהיה קלעי נהדר ויציב למדי, אך שיחק לרוב על מי מנוחות. הצטרף לניקס כשהצוות הוותיק כבר היה בדעיכה. בעל ג'אמפ שוט יפהפה וחוזה מכוער.

קדנציה בקבוצה: 1983 – 1987

רזומה: פעמיים בחמישיית העונה, שתי הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1984 (26.3 נקודות, 57.2% מהשדה, 5.1 ריבאונדים)

"לדעתי, ברנרד קינג הוא הפורוורד הכי טוב בליגה". את המשפט הזה אמר אחד, לארי בירד, וברגעים מסוימים קשה היה להתווכח איתו: קינג היה גדול הסקוררים של הניקס לדורותיהם, שחקן אולטרה-חזק ומסיים אדיר. החזיק בקליעה בסיבוב מהטובות אי פעם והיה בלתי עציר במתפרצת. נתן לניקס פחות משתי עונות בריאות, אבל איזה שתי עונות אלה היו. סגן MVP ב-84' ומלך הסלים ב-85' עם 33 נקודות למשחק. הוביל צוות מסייע חלש לריצת פלייאוף מדהימה ב-84'.

מועמדים נוספים:
לטרל ספריוול הסוער הגיע לניקס אחרי שבדק את הדופק של מאמנו בגולדן סטייט ביתר אגרסיביות. בקבוצתו הקודמת היה גארד ונוצל בבידודים ובמגרש הפתוח; הניקס השתמשו בו בעיקר כפורוורד עם משחק פוסט אפ קטלני. כמו כן, היה הסטופר ההגנתי של הקבוצה והרוח החיה של המירוץ המופלא לגמר ב-99'. סיפור מעניין לא פחות היה זה של ביל בראדלי, שאחרי קריירה מהוללת בפרינסטון ולאחר שהוביל את אולימפיה מילאנו לאליפות אירופה (תוך כדי לימודים באוקספורד) הוא החליט להמשיך הלאה, לליגה הטובה בעולם. בראדלי לא היה אתלט על, אבל חיפה על כך במתודיות ואינטליגנציה. היה הדבק של שתי קבוצות אלופות. ידע מתי לקלוע, מתי למסור ומתי למשוך את תשומת לב ההגנה בתנועה הנכונה למקום הנכון. היה כה מבריק, שעוד כשהיה בפרינסטון דובר עליו כמועמד עתידי לנשיאות. ועכשיו, נחשו מי היה מועמד לראשות המפלגה הדמוקרטית בשנת 2000. נכון.

קדנציה בקבוצה: 1969 – 1974

רזומה: 2 אליפויות, חמישיית העונה השנייה (1969),6 פעמים בחמישיית ההגנה, 5 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1972 (15.4 נק', 11.3 ריב', 3.6 אס')

הגיע לניקס אחרי קריירה עשירה שבה הספיק להיות המאמן הצעיר בהיסטוריה ופיצ'ר מקצועני בבייסבול במקביל לקריירת הכדורסל שלו. אולי גדול שומרי האחד על אחד בהיסטוריה של העמדה, על אף מידותיו הצנועות (1.98 מטר). שחקן הצווארון הכחול. נלחם על כל אינץ'. כל צעד שלו היה מלווה בדחיפות, מרפקים ומפלי זיעה. קלעי ומוסר מצוין. שחקן חכם ביותר. ניהל בכל משחק מלחמת התשה מול טובי הפורוורדים במשחק. בהגנה דמה משחקו להיאבקות יוונית-רומית יותר מלכדורסל. בהתקפה נע בהתמדה בלי כדור, קלע מרחוק והניע את ההתקפה במסירותיו החכמות. נבחר לחמישים השחקנים הגדולים של ה-NBA ולהיכל התהילה.

מועמדים נוספים:
ואם בכיבודים עסקינן, בקבוצת הניקס של 73' שישה שחקנים נבחרו להיכל התהילה, חמישה מתוכם גם לחמישים השחקנים הגדולים של ה-NBA, כולל ג'רי לוקאס שעלה מהספסל. לוקאס הגיע לניקס אחרי קריירה מפוארת בסינסינטי לצד אוסקר רוברטסון. בניו יורק נאלץ לשחק לא מעט כסנטר במקום וויליס ריד הפצוע. היה אחד הריבאונדרים הגדולים בהיסטוריה. במיוחד התפרסם כבעל זיכרון אגדי; היה משתתף בתוכניות טלוויזיה ורדיו בהן היה מקריא ספרי טלפונים מהזיכרון ושאר תעלולים דומים. לצ'ארלס אוקלי, בניגוד אליו, לא היו תעלולים כאלה, ועדיין נזרוק לו מילה טובה כבחור סופר-קשוח באחת הקבוצות הקשוחות שידע המשחק. את המוניטין שלו עשה בעיקר מתחת לסלים והרחק מעיני הקהל והשופטים.

קדנציה בקבוצה: 1986 – 1999

רזומה: חמישיית העונה (1990), 6 פעמים חמישיית העונה השנייה, 3 פעמים חמישיית ההגנה השנייה, 11 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1990 (28.6 נקודות, 10.9 ריבאונדים, 4.0 חסימות)

לוחם אדיר ששיחק כשווה מול שווה נגד סנטרים אתלטיים ומוכשרים ממנו. הוכיח שאפשר לשחק כדורסל גם בלי ברכיים, כל עוד יש לך לב. קליעה מחצי מרחק מהטובות בהיסטוריה. תמיד שיחק פצוע, מותש מסחיבת קבוצה מוגבלת על גבו הרחב, קילוגרמים של תחבושות על ברכיו ואגלי זיעה נוטפים על נחיריו הענקיים. הפסיד לג'ורדן חמש פעמים בפלייאוף ובכך היה לגדול קורבנותיו וגם ליריב הקשה ביותר של המלך בשנות שלטונו. שעתו היפה של יואינג הייתה כאשר הוביל את הניקס לגמר ב-94'; במשחק השביעי בגמר המזרח, באחת הסדרות ההגנתיות והקשות ביותר אי פעם, רמס את הפייסרס עם 24 נקודות, 22 ריבאונדים, 7 אסיסטים ו-5 חסימות.

מועמדים נוספים:
וויליס ריד היה ה-MVP היחיד בהיסטוריה של המועדון, ועשה זאת בתור הזהב של הסנטרים. נזכר בזכות הקאמבק שלו במשחק השביעי של הגמר ב-70', עונה בה זכה ב-MVP של העונה הרגילה וב-MVP של הגמר. הישגו המרשים יותר של ריד הוא לא התייצבותו לאותו משחק אלא הבאת הקבוצה למעמד מלכתחילה. באותו פלייאוף ריד עבר דרך לו אלסינדור (קארים עבדול-ג'באר), ווס אנסלד ו-ווילט צ'מברליין, ויכל לכולם. הקפטן והמנהיג הבלתי מעורער של קבוצות הניקס המופלאות של תחילת שנות השבעים.

האיש האפור והמשעמם בנה בתחילת שנות השבעים את הקבוצה האולטימטיבית, כשהוא מחלץ את הניקס משנים ארוכות של כישלונות. ניו יורק של הולצמן היתה מופת לעבודת צוות, לחוסר אנוכיות ולוורסטיליות אישית וקבוצתית: כולם מסרו, כולם נעו, כולם קלעו מבפנים ומבחוץ. הולצמן לא הצליח לשחזר את ההצלחה הזו עם הדור הבא של הכוכבים ונכשל עם הניקס בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, אך תמיד נזכור לו את שנות הזוהר של ראשית הסבנטיז, תור הזהב של המועדון. נזרוק מילה של כבוד גם לג'ו לאפצ'יק, שאימן את הניקרבוקרס מעונתם השנייה בליגה במשך תשע עונות, והוביל את קבוצותיו לשלושה גמרים רצופים בראשית שנות החמישים. עוד מאמן שהביא את הניקס לגמר ולהפסד בשבעה משחקים היה פט ריילי, שבשנות התשעים החיה את הכדורסל בניו יורק והביאם למיצוי הפוטנציאל המוגבל שלהם באמצעות כדורסל הגנתי, קשוח ומלוכלך.

בואו נראה. פרייז'ר, מונרו, דה-בושר ויואינג נבחרו לחמישים הגדולים של ה-NBA (כמו גם ריד ולוקאס). ארבעתם גם בהיכל התהילה, בנוסף לריד, מקגווייר ובראדלי. קינג קופח, אך עוד יגיע להיכל התהילה ב"ה. מההרכב הנוכחי של הניקס אהיה מופתע אם מישהו יגיע אי פעם לאולסטאר. עזבו אולסטאר. נראה אותם מגיעים לפלייאוף. עזבו פלייאוף. נראה אותם מגיעים לאימון. אז בתשובה לשאלה, אני אסתכן ואהמר כאן על "לא".