על יסודות רעועים

הכדורסל הישראלי הוא ענף עם כבוד, אבל כנראה יהיה עליו להסתגל בשנים הקרובות למשחקים דוגמת זה מול קרואטיה אתמול: עבודת אימון טובה, הכנה איכותית, מאמץ מקסימלי, דקות נפלאות, אפס תוצאות.

הקרואטים לא שיחקו טוב יותר או חכם יותר. למעשה, הכדורסל חסר ההשראה שלהם היה המשך ישיר לאליפויות הקודמות, שבהן הפכה הנבחרת של יסמין רפשה הבינוני למאכזבת הכרונית של אירופה. ישראל מסרה יותר אסיסטים (16 מול 14), שמרה לא רע והשחקן הטוב ביותר על המגרש לבש כחול (ליאור אליהו). רק שבסוף הקרואטים ניצחו.

שלא במפתיע, תרמו לכך שתי הבעיות שימשיכו ללוות את ישראל בעתיד הנראה לעין: ריבאונד וגארדים. קוז'יקרו וגרין עשו מאמץ הרואי, אבל הקרואטים לקחו 15 ריבאונדים מכאיבים בהתקפה. מצד שני, אתמול קלעו אליהו, קוז'יקרו וגרין 48 נקודות בצוותא.

המשבר האמיתי שלנו מקורו בקו האחורי: יותם הלפרין ורביב לימונד, שהובילו את נבחרת העתודה למדליית כסף אירופית ב-2004, תרמו 5 נקודות, עם עוד הופעה חיוורת של הלפרין במעמד חשוב. בורשטיין צריך בכושרו הנוכחי להיות שחקן מסייע, אך בהיעדר עומק נאלץ לקחת על עצמו יותר מדי, ואיבד ארבעה כדורים. מנגד, הגם שהיו רחוקים מלהבריק, קלעו אוקיץ', קוס, פלאניניץ' ופופוביץ' 8 שלשות חשובות, שמהן התקשתה ישראל להתאושש. מעבר לעבודה הטקטית של המאמנים, אין תחליף למיומנויות בסיסיות - כמו קליעה - ובכך הדור הנוכחי של הכדורסל הישראלי לוקה בצורה חמורה.

למרות זאת, אסור לשכוח את הנקודות המעודדות. במשך שנים כפה טפירו את סגנונו על הנבחרת: משחק אטי, הרבה כדרורים, התבססות מוגזמת על פיק-אנד-רול. אתמול, בזכות גל מקל הנפלא וצירופו של אדלשטיין לצוות המקצועי, הדברים נראו אחרת: הכדור זז עד שנחת בידי השחקן החופשי, רוב הזריקות היו טובות וגם 31 הנקודות של אליהו באו תוך ניצול אינטליגנטי של יתרון המהירות על שומריו ולא כתוצאה מאנוכיות.

כל זה, כמובן, לא יעזור היום לישראל מול מקדוניה. יש לה פחות מ-24 שעות להתאושש מערב סוחט, פיסית ומנטאלית, לקראת משחק שעשוי לקבוע לבדו אם פולין 2009 תיזכר כאליפות סבירה או כהמשך ישיר לקיץ האימים שעובר על הענף.