שובה של הדירטי בירד

העונה שעברה לא היתה הטובה ביותר בתולדות אטלנטה פאלקונס. מאט ריאן לא שבר שיאי מסירות, מייקל טרנר לא הציב רפים מיוחדים ביארדים, הבקעות או נשיאות, וג'ון אייברהם לא הפיל כמות קוורטרבקים שתכניס אותו להיכל התהילה. ועדיין, משהו קרה שם. משהו אחר, יצירתי, אופטימי, חזק. זה היה משהו שונה מכל מה שהורגלנו אליו באטלנטה, משהו שנתן לנו תחושה שאנחנו לא מכירים - תחושה חיובית. וגם אני, השמרן והפסימי שבאוהדים, שלא פוצה פה ולא מצהיר הצהרות, עושה כאן דבר שידוע בעולמם של אוהדי הספורט כפשע מוחלט, מרים את כפפת הנאחס ומצהיר: השנה אנחנו הולכים רחוק. כמה רחוק? לפחות ניצחון אחד יותר מבעונה שעברה. סופרבול? אולי יותר מאוחר.

משהו טוב קורה באטלנטה, וידוע לי שהאחרון שאמר את זה נסקל באבנים. זה לא הגיוני, כי באטלנטה אף פעם לא קורה משהו טוב. היה את הסופרבול בסוף שנות ה-90, עם הקבוצה הכמעט אלמונית שדן ריבס הרים משום מקום, שכללה את כריס צ'נדלר וג'מאל אנדרסון, אבל גם אז, אלמלא חסדיו של גארי אנדרסון מהווייקינגס והחמצת הבעיטה הלא הגיונית שלו, לא היינו מגיעים אל פסגת האולימפוס. אבל זו היתה עונה יחידה במינה, יהלום אסור בחייו של פלקונאי. וכן, היו שנותיו של מטביע הכלבים המחורבן שהביא את הקבוצה לגמר ה-NFC (שם הפסדנו לפילדלפיה – מקרה? I don't think so), אבל אף פעם לא האמנו בו יותר מדי.

והנה, באה העונה שעברה ונטעה אופטימיות, שלפולני כמוני, שגדל על התחושה שעוד רגע משהו ממש רע יקרה, היא תמרור עצור. 'אל תתקרב, זו רק אשליה. דברים טובים לא נמשכים יותר מדי'. אז למה בכל זאת? כי משהו טוב באמת קורה באטלנטה. סמית' ודימיטרוף גרמו לדברים לעבוד כמו שהם אמורים לעבוד במקום מתוקן - בשקט, בענווה, בלי רוח וצלצולים, דרך הדראפט, בלי מאבקי כוחות בפרי אייג'נסי. אפילו מאבק מטופש כמו זה של רודי וייט יכול היה להפוך בקבוצה אחרת (מישהו אמר דנבר או סן פרנסיסקו?) להו-הא תקשורתי. בחיי – באטלנטה של לפני שנתיים או שלוש היו עושים בייקון מהעניין הזה, אבל בעידן סמית' זה מתנהל בשקט, מאחורי הקלעים, גם אם זה לא נעים ולא נוח, עם המון סבלנות. תחשבו על זה, על האמירה הזו – קית' ברוקינג (אחרי עונה של 102 תאקלים) רוצה ללכת? לך לג'רי ג'ונס ונראה מה תרגיש. מייקל בולי (73 תאקלים) במחשבות על עריקה? לך תרביץ לאשתך בניו יורק. לוייר מילוי (93 תאקלים ואינטרספשן) לא מרוצה מהמשכורת? היום פרי אייג'נט. מה זה אומר? כמה דברים:

1. אנחנו לא תלויים באף שחקן (חוץ מרודי וייט), אנחנו ארגון מסודר שאף אחד לא יתפוס אותו בביצים (חוץ מרודי וייט).

2. אנחנו בונים ומתקדמים ומאחורי כל שחקן יש עוד אחד, צעיר יותר, מוכשר לא פחות, עם עתיד לפניו. ואיפה שאין, נביא את הטייט אנד הכי טוב בליגה (גם כשהוא בן 72), או שניתן את הנשמה בעיצוב הגנה האחורית בדראפט. כי יש לנו סבלנות, כי אנחנו מאמינים שיש לאן ללכת. לא עוד מאמנים מסריחים ופחדנים כמו בובי פטרינו, לא עוד הבלחות של ריצה מקוורטרבק שלא יודע למסור ולא יכול לחשוב, לא עוד קורנרים שחצנים ובינוניים כמו דיאנג'לו הול. עבודה שקטה ויעילה, מלמטה.

וידוי קשה. כמה מחברי הטובים אוהדים את ניו אינגלנד (כולל עורך המדור ומספר כותבים שוליים בו). נורא קל לאהוד את האלופה, מאוד נחמד להיות בין כל אלו שצצו לפתע בשנות האלפיים עם חולצה של בריידי ואמרו בחיוך מטופש – "אנחנו האמנו כל הזמן". כן כן, שמענו עליכם, אוהדים של הצלחות. ביום אחד, מאד קשה, אחרי מספר כוסות משקה והבלחה מטופשת של בטחון עצמי, נתתי בפניהם את ההצהרה הבאה – הפאלקונס ינצחו יותר משחקים מהבליצ'יטים השנה. זה הפך להתערבות אמיצה, והנה אני, כדוד הקטן אל מול הר של גולייתים, אומר זאת קבל עם ועדה – אטלנטה תנצח יותר משחקים מהאימפריה שלכם - האלימה, הגסה, חסרת ההגינות והכבוד. בזכות הרגליים של טרנר (כפרה עליו) וההחלטות השקולות של ריאן, עם אחד מחמשת הרסיברים הטובים בליגה (נשלם לך מה שתרצה) והטייט אנד הטוב בהיסטוריה, עם ג'ון אייברהם (רק שיהיה בריא ליותר מחצי עונה) ואריק קולמן (מה זאת אומרת מי זה? זה הסייפטי הכי טוב בליגה. טוב, ב-NFC דרום) אנחנו הולכים רחוק.

כי כשהקבוצה נבנית נכון, ולא רק בשביל לנצח את העונה הקרובה (מישהו אמר מינסוטה?), מותר ואפילו צריך לכתוב טורים כאלה, שאין בהם הומריות, שאין בהם הערצה עיוורת או ניסיונות לשכנוע עצמי. אין לי צורך לשכנע את עצמי. אין לי צורך באמונות טפלות. אנחנו מדברים על יעילות, לא על תקווה. אנחנו מדברים על מקצועיות, לא על אמונה, אנחנו מדברים על עשייה, לא על הימורים. אז הנה לכם האמת כולה. אם העונה הזאת מסתיימת בפחות מ-12 ניצחונות, אני אקבור את עצמי, וכל אוהדי הפאלקונס בעולם יכולים להפיל את הכישלון על כתפי הגרומות. אני כבר לא יכול לחכות לפתיחה.

שתהיה שנת פוטבול עצומה.