מעבר ללכלוך

הפרישה שלו לוותה בסיקור מינורי לחלוטין. ברוב המקומות הסתפקו בידיעה שגרתית עם אזכור ביוגרפי זריז של אחד ממומחי ההגנה הגדולים שהיו לנו כאן, בטח בשנים האחרונות. רוב הרעש שהפרישה של ברוס בואן הצליחה לעורר היה שלילי, כי אחרי הכל, מדובר כאן באחד מהשחקנים המלוכלכים של העשור. אז כן, צריך להתעסק גם בשלילי - בטח כשהוא עובר מספורטיבי ללא כל כך ספורטיבי - אבל לא על חשבון התרומה האמיתית של ברוס בואן למשחק הזה.

כאשר נסכם את העשור האחרון, שתי קבוצות עיקריות יככבו בו: הלייקרס וסן אנטוניו. הראשונים חלשו על תחילת וסוף העשור, הטקסנים שלטו באמצע. חמש העונות בין 2002/03 ל-2006/07 היו התקופה של סן אנטוניו; במהלך חמש השנים הללו הספרס זכו בשלוש אליפויות וכנראה פספסו שתיים נוספות בגלל סל ה-0.4 של דרק פישר ב-2004 והפאול המטופש של ג'ינובילי על נוביצקי בסוף משחק 7 ב-2006.

ממש לא במקרה, חמש השנים האלה היו גם תקופת השיא של ברוס בואן. אחריהן הוא איבד את הכוח הפיזי והזריזות שלו. כאשר קובי בראיינט, השחקן שסבל מבואן יותר מכל אחד אחר, חגג עליו בפלייאוף של 2008, היה ברור שנגמר עידן בואן – ואיתו, אולי גם עידן הספרס במתכנות הכל כך ברורה ההיא. עכשיו סן אנטוניו מתחילה עידן חדש, עם הצירוף של ריצ'ארד ג'פרסון. הוא עשוי להיות טוב, הוא עשוי להיות רע, אבל הוא בהחלט יהיה חדש.

אם נתייחס לחמש השנים הגדולות ההן כמכלול, נגלה שפרט לטים דאנקן, בואן היה החוליה היציבה ביותר; הוא היה מעולה בכל אחד מחמשת הקמפיינים, כמעט ללא הבדל ביניהם. מאנו גי'נובילי היה שחקן ספסל יחסית שולי באליפות של 2003 והיה מעט פצוע ולא יציב בפלייאוף של 2007, טוני פרקר עוד לא היה אמין מספיק ב-2003 והיה בינוני בגמר של 2005 לפני שביצע קפיצת מדרגה ב-2006, ורוברט הורי היה פקטור משמעותי בעיקר ב-2005.

בואן הוא היחיד שהשפיע באופן משמעותי על כל אחת מהסדרות המכוננות של כל קמפיין: ההגנה שלו על קובי בסדרות ב-2003 ו-2004 היא זו שעשתה לו שם בליגה, בגמר של 2005 מול דטרויט הוא היה ענק, ב-2006 הוא היה היחיד בקבוצה שהצליח לשמור על דירק נוביצקי בשיאו ואפשר לגרג פופוביץ' לעבור להרכב נמוך שיצר סדרה מהנה במיוחד, ב-2007 הוא הצליח לאמלל את שון מריון, להאט את סטיב נאש בשיאו ולקלוע את השלשות החשובות ביותר בסדרה, ובגמר של אותה שנה, ובכן - לא ממש צריך להסביר איך זה שלברון ג'יימס סיים עם ממוצע של 22 נקודות באחוזים איומים, נכון?

אין לי כוונה לטעון שבואן היה יותר חשוב משחקן זה או אחר (בעיקר בגלל שהגדולה של הספרס הייתה הימנעות ממאבקי אגו שבבסיסן השוואות כאלה), אלא רק להזכיר שהוא היה בורג קריטי מאוד במערכת המוצלחת ביותר בכדורסל בעשר השנים האחרונות. שימו סתם שחקן הגנה טוב מאוד במקומו ולא בטוח שהספרס משיגים טבעת אחת בחמש השנים האלה. במילים אחרות: ברוס בואן הוא אחד השחקנים הכי חשובים של העשור האחרון ב-NBA. לא פחות.

החשיבות של בואן לקבוצה הטובה בליגה לתקופה של חמש שנים מרשימה במיוחד בגלל נתוני הפתיחה הדלים שלו: הוא לא סקורר, לא ריבאונדר, לא מוסר, לא חוטף, לא חוסם, אחד מקלעי העונשין הגרועים בליגה, גורם לאוהדים התקף לב כל פעם שהוא שם כדור על הרצפה ולא מסוגל גם לקלוע שלשות אם הן לא מהפינה. ברוס בואן עושה שני דברים: הגנה אישית ושלשות מהפינה. זהו. באף אספקט אחר של המשחק הוא אפילו לא בינוני. במדד של ג'ון הולינג'ר מ-ESPN, שמתבסס על סטטיסטיקות מסובכות יותר ופחות, בואן נחשב באופן קבוע לסמול פורוורד הפותח הגרוע בליגה.

מה שבדיוק הפך אותו לרול פלייר הקלאסי - שחקן עם תפקיד מוגדר ביותר שלא מנסה שום דבר שהוא לא יודע. למזלו, הרול שלו היה אחד האספקטים החשובים ביותר לקבוצה גדולה: לעשות את המוות לכוכב של היריבה. בחמש השנים הגדולות שלו הוא אמלל כל שחקן חוץ גדול בליגה, מפוינט גארדים ועד לפאוור פורוורדים; הוא היה יודע להתמקם תמיד בינם לבין הסל, להיצמד בלי להיכנס לטריטוריה שלהם ולהפעיל את מעט הלחץ הנוסף שעושה את ההבדל בין קליעה להחטאה; בפלייאוף הוא היה יושב שעות ולומד את היריבים שלו, יודע מה הם הולכים לעשות לפני שהם יודעים, נכנס להם לראש ומשתמש באופן מוגבר בכשרון ע"ש נדב הנפלד- לפעול בדיוק מתי שהשופטים לא רואים.

בואן החיה כמעט לבדו את תפקיד הסטופר הקלאסי. לאחר שנים בהן מייקל ג'ורדן התעלל בכל שומר בליגה, מאמנים רבים הניחו שאין טעם לבזבז עמדה על שומר אישי אם גם ככה ברגעי האמת הוא לא עוזר. הטעות הבסיסית הייתה לצפות מהסטופר לעצור את הכוכבים הגדולים כשהם בזון. מול שחקנים בקליבר של קובי ולברון זה בלתי אפשרי. מה שבואן בשיאו עשה היה לוודא שכשהכוכב שמולו לא בזון; במקום בזה, הכוכב היה צריך להתיש את עצמו בשביל כל נקודה.

מאז האליפות של הספרס ב-2003 היחס לסטופרים הגנתיים השתנה. כל קבוצה שחשבה בגדול חיפשה את הבואן שלה: יוסטון הסכימה לתת את הפוטנציאל העצום של רודי גיי תמורת שיין באטייה, פיניקס הוציאה מהקבר את ראג'ה בל והפכה אותו לבואן שלה, דטרויט בנתה על טיישון פרינס ואפילו ויתרה על כרמלו אנתוני בדראפט בגללו, ג'יימס פוזי הפך לקבלן אליפויות, מייקל פייטרוס וטרבור אריזה הפכו לשחקנים שקבוצות גדולות רודפות אחריהם, דאלאס ניסתה כל שנה סטופר כושל אחר (זוכרים את אדריאן גריפין וגרג באקנר?) ואיבדה אליפות, בין היתר, בגלל שלא מצאה מי שיאט את דווין וויד, קליבלנד החתימה הקיץ את אנתוני פרקר וג'מאריו מון בתקווה שאחד מהם יהפוך לסטופר המיוחל שלה. וזוהי בסך הכל רשימה חלקית של כמה מהקבוצות הטובות בעולם.

למרות שאף אחד מהרשימה הזאת לא התקרב למה שבואן עשה בשנים הגדולות שלו, לפחות בינתיים, ההבנה שבלי אחד כזה כמעט בלתי אפשרי לקחת אליפות בימינו היא אחד ההישגים הגדולים ביותר שלו – הגם בעקיפין. שחקן שלא נבחר בדראפט, התחיל את הקריירה המקצוענית בצרפת, דשדש עם חוזי מינימום בין נמושות הליגה והפך לפקטור אמיתי ב-NBA רק בגיל 31 נהיה אבטיפוס לשחקן הכרחי לכל קבוצה שמכבדת את עצמה ולוטשת עיניים לכיוון טבעת אליפות. החייאת הסטופר הקלאסי היא הסיבה השנייה לכך שבואן צריך להיות שחקן ההגנה של העשור. הסיבה הראשונה, אגב, היא פעוטה ופשוטה: הוא היה שחקן ההגנה הכי טוב בעשור הזה. העובדה שמעולם לא נבחר לשחקן ההגנה של העונה צריכה להדליק נורה אדומה לתהליך הבחירה כולו.

איך שלא נסתכל על זה – דרך הלכלוך, דרך היכולת, דרך פריצת הדרך - הפרישה של ברוס בואן היא אירוע משמעותי נכבד ב-NBA. בין אם אוהבים אותו או שונאים אותו, כל אוהד חייב להודות שאת בואן של 2003-2007 הוא היה רוצה איתו, לא נגדו. בדומה לשחקנים כמו דניס רודמן ורוברט הורי, גם לבואן מגיע מקום מיוחד בהיסטוריה - לא ליד הגדולים ביותר, אבל מספיק קרוב כדי לזכור שבלעדיו, חלק מהגדולים האלה אולי לא היו כל כך גדולים.