"דריבל בין הקונוסים, ריצה והגבהה תוך כדי תנועה", הסביר לותר מתיאוס את התרגיל הפשוט, לכאורה, לשחקני מכבי נתניה. התרגיל נועד להבהיר למאמן את יכולות ההגבהה של שחקניו, התוצאות לא היו לרוחו. "קלמי סבן מסוגל לעשות את זה פעמיים במשחק ולא יותר", היה נאנח בפני אנשי הצוות המקצועי. אחרי עוד תצוגה התקפית איומה ב-0:0 הביתי עם מכבי פתח תקוה, אמר הגרמני לעיתונאים: "יש פה שחקני נבחרת שלא הצליחו להעביר מסירה אחת טובה", בהתייחסו לחלק ההתקפי של המגן הימני שלו.
למתיאוס, האיש שהצהיר לא אחת כי נאלץ "ללמד בישראל כדורגל מה-ABC", לקח מעט מאוד זמן להבין את אחת מנקודות התורפה הגדולות בארץ הקודש - בעיית המגנים. לצד ההתקדמות שעושה הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות, בעמדת המגנים הבעיה מחמירה ופתרון לא נמצא באופק. מחלקות הנוער לא מצליחות לגדל שחקני כנף אמיתיים, שמשלבים פיזיות, עמידה, יכולות הגנה וסגירה נכונה, וכל זאת לצד דריבל טוב, יכולת הגבהה תוך כדי תנועה, כושר גופני ומחשבה יצירתית. מאמני הנבחרת נאלצים לזגזג בין שחקנים ולחפש פתרונות נקודתיים בין משחק למשחק.
בכדורגל העולמי המודרני, עמדת המגן הפכה לאחת החשובות במשחק. מבט אל העונה של דני אלבס, מייקון או אשלי קול מלמד על כך שלשלושה הייתה השפעה ישירה על הצלחת הקבוצות לא פחות מכל סופרסטאר אחר. אלא שמבחינה תפיסתית, ישראל עדיין תקועה בשנות ה-80. עמדת המגן עדיין נתפסת כאפורה ולא אטרקטיבית. הילדים לא נמשכים לתפקיד, וגם מאמני ליגת העל מעדיפים להתעלם מהבעיה, או מקסימום לפתור אותה באמצעות עוד שחקן זר. ערב המשחקים נגד לטביה ולוקסמבורג, קשטן שוב נאלץ להתלבט בין בן דיין, זיו, שפונגין ומשומר, אבל המציאות עגומה עוד יותר - בישראל לא צמח ולא צומח מגן אמיתי כבר תקופה ארוכה.
התפתחותו האבולוציונית של המגן
ב-1994 ג'קי צ'רלטון היה הראשון שאמר שהשחקן ההתקפי החשוב בקבוצה הוא המגן. בהתחלה זה נשמע מגוחך, אך המציאות מוכיחה שמאז מונדיאל 1994, הנבחרות שזכו בגביעי העולם היו אלה שהציגו צמד מגנים התקפיים: ז'ורז'יניו ובראנקו בברזיל 94, תוראם וליזארזו בצרפת 98, קאפו ורוברטו קרלוס בברזיל 2002 וזמברוטה וגרוסו באיטליה של 2006.
המגן המודרני התפתח בברזיל של שנות ה-50. במונדיאל 1958 ברזיל הייתה הנבחרת הראשונה ששיחקה במערך 4-2-4, עם שני מגנים תוקפים שמשתתפים באופן קבוע במשחק ההתקפה ולמעשה מתופקדים כקיצוניים לכל דבר. בשנות ה-70 רוב הנבחרות עברו לשיטה של מגן תוקף אחד, בדרך כלל המגן השמאלי, כשהמגן השני נשאר באופן קבוע בהגנה.
ג'אנלוקה ויאלי אמר פעם שהמגן הימני הוא השחקן הגרוע בקבוצה. "אם יש לו יכולות הגנה טובות וגובה ממוצע, הוא ישחק כבלם. אם יש לו שליטה טובה בכדור, הוא ישחק בקישור. למגנים ימניים אין יכולות הגנתיות או טכניות יוצאות דופן". התיאוריה של ויאלי לא קיימת בכדורגל המודרני כבר למעלה מ-20 שנה, אבל ההתפתחות האבולוציונית שעבר תפקיד המגן פסחה על הכדורגל הישראלי. "אם יש ביקוש ליגאל אנטבי בגילו, צריך להבין לבד מה זה אומר. בישראל מגן שמסיים עונה עם שער ו-3-4 בישולים הופך למבוקש והבעייתיות נמשכת כבר שנים", טוען משה גלאם, ומוסיף: "מי שמשחק דרך האגפים, צריך מגן דומיננטי מבחינה התקפית. כאן מבקשים מהמגן לא לעבור את החצי לכן זה נראה כמו שזה נראה והקהל בורח מהמגרשים".
הדברים שאומר גלאם באים לידי ביטוי בכל סוף שבוע ביבשת. כיום קבוצות מעטות משחקות עם שחקני כנף שלא נכנסים למרכז, לכן המגן הוא השחקן היחיד שיש לו שטח לרוץ. כתוצאה מכך, קבוצות למדו שיש לבצע פריסה נכונה יותר של שחקני הקישור, וכך עלה קרנם של שחקנים בסגנון של דירק קאוט או ג'י סונג פארק - שחקני כנף שמשחקים קרוב לשער היריב, אך מסוגלים לרדת מספיק מהר ולבצע פעולות הגנה. התוצאה היא מאבקים אימתניים בין המגן התוקף לקשר באותו אגף.
זוהר בחוץ, אפור בפנים
"90 אחוז מהמגנים בישראל רואים את היריב ולא נכנסים לעימות, נותנים פס ולא נכנסים למגע, אלא מעדיפים לתת פס הצדה, אחורה או להעיף כדור לאגף השני", מנתח דוד פיזנטי את השוני הראשון בין המגן הישראלי למגן האידיאלי.
פיזנטי, מגן עבר גדול, נותן דוגמה אישית מימיו כשחקן פ.צ קלן הגרמנית: "אחר הצהרים, אחרי האימון עם שאר הקבוצה, עוזר המאמן היה עובד עם המגנים. למשל, מעמיד מגן מול קשר ודורש ממנו לתקוף, להגיע למגע ולעשות פעולה יצירתית והגבהה תוך כדי תנועה לחלוצים. היינו עובדים על התרגיל הזה במשך שעות. בארץ אף אחד לא עושה את זה ברצף של תקופה. מגן מודרני צריך לצאת קדימה ולא לפחד להתעמת. אם אין פרטנר לדאבל פס, הוא צריך ללכת באחד על אחד. אצלנו מגנים לא עושים את זה כי הם לא עובדים על זה באימונים. מי שיעבוד על זה פעמיים שלוש בשבוע, לא יפחד לתקוף במשחק".
מבט אל קבוצות ליגת העל מאשש את הדברים של פיזנטי ומחזיר אותנו לתיאוריה של ויאלי. למעט מכבי חיפה, אין כיום בליגה שום קבוצה שמחזיקה בסגל שני מגנים תוקפים ברמה גבוהה. הגישה בליגה שמרנית יותר ולא מותאמת לשינויים בכדורגל העולמי. הדרישה מהמגן הישראלי היא קודם לכן לעשות הגנה, גם על חשבון עלייה למעלה. "עבודה על יציאה נכונה קדימה, זריזות רגליים ויסודות התקפיים של מה לעשות עם הכדור, כמו גם הרמה בנגיעה ופס מדויק - אלה דברים שצריך ללמד בגיל צעיר. קשה מאוד ללמד שחקן בוגר לבצע את הטכניקות האלה", אומר גלאם.
"זו עמדה קשה", מסכים יעקב הלל, עוד מגן אגדי משנות ה-90. "מגן, כשמו כן הוא, צריך קודם כל להגן, אבל היום יש דרישות פיזיות של לצאת ולתמוך בהתקפה. מחפשים גם את האספקט הטכני והבנת המשחק, לכן זה תפקיד קשה וכפוי טובה. במחלקת הנוער השחקנים רוצים את התהילה וההכרה מהתקשורת ולכן רוצים להתבלט בקישור ובהתקפה, להיות כוכבים. תפקיד המגן נחשב אפור ולא אטרקטיבי, לכן הדרישות של המאמנים לא מחמירות".
התדמית השלילית שקיבלה עמדת המגן גורמת לפגיעה כפולה - האחת מקצועית והשנייה בהנאת הצופים. "אוהדים אוהבים לראות מגנים שלא מפחדים. מגן צריך לדעת שאם הוא מתגבר על היריב, הוא מביא למצב של החמצה או הבקעת שער. בנוסף, מגן מיומן התקפית מכניס את היריב למצב של מגננה", מסביר פיזנטי. "מגן הוא המצרך היקר והחשוב בכדורגל המודרני", ממשיך גלאם. ואכן, העובדה שבארץ לא גדלים מגנים איכותיים ומיומנים בשפע, חייבה את מאמני הנבחרת לאלתר בכל פעם מחדש. הדברים נכונים גם לגבי הקבוצות.
לא יציבים, לא דומיננטיים
השאלה המתבקשת היא האם לאור השינויים והדרישות החדשות מהמגן, הכדורגל הישראלי בכלל יכול לייצר שחקן שמשלב בתוכו את הפיזיות, הטכניקה והכושר הנדרש. בשנות ה-90, עם ההתפתחות האבולוציונית בכדורגל המודרני, נכנס טרנד חדש בארץ: הפיכת שחקני התקפה מהירים וחזקים למגנים. גלאם, אלון חזן, נג'ואן גרייב, עמרי אפק ואחרים עברו הסבה שהצליחה באופן חלקי. מתיאוס ניסה לעשות את אותו הדבר עם ימפולסקי, אבל ירד מהרעיון בגלל יכולת המסירה והבעיות הטקטיות.
לעומת זאת, זאב זלצר עשה את ההסבה לאבי ריקן בגלל המהירות, הפיזיות וההגבהות המדויקות. "הפלוס שלנו היה המהירות", מספר גלאם על השינוי. הלל לא רואה בזה פתרון מבורך: "לתפקד שחקן התקפה מהיר וחזק כמגן זה פתרון של אין ברירה, שמראה כמה קשה למצוא שחקן עם איכויות, שיודע לסגור ואיפה לעמוד. מגן בהגדרה".
הטרנד הזה לא חלף מהעולם. כשליש ממגני קבוצות ליגת העל החלו את הקריירה בתפקידים התקפיים כאלה ואחרים. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה ירידה בניסויים מהסוג הזה. ההיחלשות במעמד המאמן, הלחץ המיידי להשיג תוצאות והגדלת מספר הזרים הביאו פתרון פשוט יותר, מהיר יותר, אך הרסני מבחינת הכדורגל הישראלי. עם מקום לחמישה זרים, קבוצות מוכנות "להקריב" זר אחד לעמדת המגן. אחרות, בעיקר מטעמים כלכליים, מזניחות את העמדות הללו על ידי שימוש בשחקנים זולים שנדרשים להישאר ולעשות את העבודה מאחור. שחקנים כמו פיטר מסיללה ממחישים את האיכות והערך המוסף שמביא איתו מגן אמיתי ומודרני. מצד שני, ההיצע של שחקנים ישראלים בתפקיד הזה דל ביותר.
"קשה למצוא שחקנים ישראלים בעמדה הזו ומחלקות הנוער לא מוצאות פתרון. התכונות הנדרשות ממגן לא בנמצא של הכדורגל הישראלי", מסביר הלל באמירה פסימית, אך ריאלית. שימו לב לנתון הבא. בקמפיין מוקדמות יורו 2008 השתמש דרור קשטן בשלושה מגנים ימניים שונים (אפק, סבן, שפונגין) ושלושה מגנים שמאליים שונים (זיו, קייסי, בן דיין). שנתיים קודם לכן, בקמפיין מוקדמות המונדיאל, אברהם גרנט ניסה חמישה שחקנים שונים בעמדת המגן הימני.
גם הפעם, ערב המשחקים נגד לטביה ולוקסמבורג, המאמן הלאומי מתלבט בין אייל משומר ליובל שפונגין. מי מהם שלא יפתח, יהפוך למגן הימני השלישי במשחק השביעי של הנבחרת בקמפיין. הנתונים הללו באים להמחיש דבר אחד - חוסר היציבות וחוסר הדומיננטיות של המגן הישראלי בעוד המאמן הלאומי נאלץ לחפש פתרונות זמניים פר משחק.
כשמסתכלים על סגלי הנבחרות הצעירות יותר, לא מגלים סימנים לאופטימיות. הכדורגל הישראלי נכשל באופן סיסטמתי בייצור מגן מודרני שמשלב הגנה והתקפה. הפתרון, אליבא דפיזנטי, מתחלק לשניים: הכרה בחשיבות התפקיד ועבודה בלתי פוסקת על היסודות הנדרשים הן במחלקות הנוער והן באימוני קבוצות ליגת העל: "אלו דברים שיכולים להתבצע והכל עניין של מחשבה. השאלה היא כמה זמן מאמן מוכן להקדיש לשחקנים וגם כמה זמן שחקנים מוכנים להשקיע מחוץ לשעות האימונים. הבעיה היא שלא כל המאמנים בליגה מנסים להביא את הקבוצות שלהם לשחק כדורגל מודרני".