אדם לא יכול לזהות את הרגע בו הוא התמכר; הוא יכול לזכור את הפעם הראשונה שהוא עישן סיגריה, גלגל ג'וינט, נכנס לקזינו ושתה תהילה, אך הידיעה וההשלמה עם ההתמכרות דורשת אירוע מכונן או, יותר נכון, שרשרת אירועים, שמעמידה אותו על התמכרותו. אף אדם לא יספר לך שיום אחד הוא עלה על המשקל, ראה את הספרות 117 ואז הבין שהוא מכור לגלידה. הייתה זו אותה סתימה עורקית שהביאה להתקף לב, שהביא לאיבוד ההכרה, שהביא לאשפוז, שהביא לניתוח מעקפים. רק אז הבין שהוא מכור. ביום בו חברה שלך עוזבת אותך כי כבר חודשים אתה נכנס למיטה בדיוק כשהיא יוצאת, והמספרים היחידים שמעניינים אותך הן הסטטיסטיקות של קווין אולי, או אז אתה מבין שאתה על סף אירוע מכונן. השאלה היא איך הכל התחיל. הו, זו שאלה מצוינת.
מפץ גדול, חד תאיים, חסרי חוליות, דיקמבה מוטומבו, עידן הקרח, תזוזת יבשות, קופים, אדם ניאנדרטלי, חורבן בית ראשון, כיתה ב'. ההורים רשמו אותי לחוג כדורסל בהפועל הרצליה.עדי אזולאי, עם רעמת שיער כמו של מייסי גריי, היה המאמן. בבית אף אחד לא ראה או אהב ספורט וגם אף אחד לא שמע ביטלס או בוב דילן; מקסימום נעמי שמר, הפס קול של "ינטל" ופטר והזאב עם קריינות מפחידה של דן כנר. בקיצור, הסיכוי שאתחבר ל-NBA היה קרוב לאפסי.
אלא שבין צעד וחצי בימין לצד וחצי בשמאל התחלתי לגלות את אמריקה ואת הליגה הטובה בעולם. אני איש של מיינסטרים. תמיד הייתי; אני אוהד של מכבי בכדורסל, של מכבי בכדורגל, העדפתי את ליברפול על אברטון, את קארל לואיס על בן ג'ונסון, את מייקל ג'קסון על פרינס ואת מדונה על סינדי לאופר. כך שבאופן טבעי נפלתי על הקבוצה מלוס אנג'לס. הקבוצה של מג'יק, של קארים, של וורת'י, של ביירון סקוט, ושל המצחיק ההוא עם המשקפיים שהוכיח שכל מה שצריך זה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. הם רצו והטביעו, ורצו והטביעו, ושוב רצו ושוב הטביעו. הם היו גרסה מוקדמת לפורסט גאמפ, רק עם כדור מאחורי הגב, עין עקומה ועל פרקט כדורסל. לא הבנתי איך אפשר לאהוב קבוצה אחרת כמו שיניב בר-לב אהב את בוסטון הלבנבנה והמגעילה. זוועה. הוא גם שמע דייר סטרייט, לד זפלין וקינג קרימזון.
אח"כ התחלתי לקנות ספרי .NBA כן, כן, הספרים שמנחם לס ואריה מליניאק כתבו, אבל ספק אם קראו. הם היו מונחים אצלי בשירותים (כלומר, הספרים. לא מליניאק ולס), וכל ישיבה, קראתי ושיננתי חזור ושנן כמה אסיסטים היו למג'יק, כמה ריבאונדים היו ליואינג, וכמה סנטימטרים מפרידים בין מאגסי בוגס למנוט בול (75). ואז הופיע ערוץ חמש עם רונן גורביץ' והדיבוב הקורע ל- NBA אקשן: "היי רוברט הורי, תתעורר", והמשחקים עם שימי והרשת לתוך הלילה והמאבק הקשה בין דרישת הגוף להיכנס לקומה לבין הרצון העז לראות את ג'ורדן מטביע על כל הניקס. אחריו הגיע האינטרנט, שהביא עימו לילות שלמים של בהייה עלובה אל מול מסך מרצד, עם טבלאות סטטיסטיקה וריפרשים עד אור הבוקר.
אדם לא יכול לזהות את הרגע בו התמכר. האם זו המסירה תוך כדי שכיבה של מג'יק, בין הרגליים של רוברט ריד לקורט "אני אתנחל מתחת לסל ובטח משהו יקרה פה" ראמביס? אולי החטיפה של בירד מאייזיה הבכיין והמסירה הגאונית לדניס ג'ונסון? אולי מייקל? ואולי בכלל רג'י מילר, המתעלל הסדרתי, או כריס מאלין וטים הארדוויי, או אולאג'ואן ודרקסלר, או ההטבעות של קרטר או המרפק של ג'ייסון וויליאמס. כ"כ הרבה רגעים, כ"כ הרבה זיכרונות, כ"כ הרבה היילייטים. ואולי, אולי זה בכלל הרגע הזה בו אתה יושב בשתיים לפנות בוקר מול טבלאות משמימות של WNBA, תוך ציפייה לעונה שעוד מעט, אבל ממש עוד מעט מתחילה.
