אנחנו יודעים, היינו שם

"הטיפ הכי טוב שאפשר לתת לשחקני מכבי חיפה הוא שייהנו מגודל המעמד וינצלו כל רגע מהחוויה הזאת, כי זה הדבר גדול שיש בכדורגל". כך פותח את דבריו יצחק שום, שיאן ההופעות הישראלי בליגת האלופות, שהעפיל שלוש פעמים לשלב הבתים, והיה המאמן הראשון שעשה זאת בקבוצה ישראלית, עם מכבי חיפה ב-2002/03. בכלל, דומה כי כל מה שהיה שם זוכר את ההופעה בליגה הפופולארית ביותר בעולם כמשהו גדול מהחיים. "אתה מרגיש קצת כמו אוהד שנקלע לשם בטעות", נזכר רפי כהן, ששיחק עם מכבי חיפה בליגת האלופות ואפילו זכה לכבוש באולד טראפורד. "אתה רגיל לשבת ביום שלישי ורביעי ולראות את זה בטלוויזיה, ופתאום אתה שם, באיצטדיונים שחלמת להגיע אליהם, מול שחקנים שלא חשבת שתשחק מולם".

"האופוריה נמשכת הרבה אחרי ההעפלה, אבל ההבנה שבאמת עשית את זה וזה לא חלום הגיעה אצלי בהגרלה", נזכר ניר קלינגר, שהעפיל עם מכבי תל אביב לשלב הבתים ב-2004/05. "שם קיבלנו בית לא הגיוני, אולי הכי קשה בהיסטוריה של ליגת האלופות, עם יובנטוס, באיירן מינכן ואייאקס, והייתי צריך שוב לשפשף את העיניים".

פה עולה השאלה האם עדיף בית חלומי עם קבוצות כמו ברצלונה ויובנטוס, או בית סולידי שניתן להראות בו יכולת ואולי אפילו לגנוב את ההעפלה לשלב הבא. "עדיף לחיפה לקבל קבוצות קלות ככל האפשר", קובע שום. "זו אולי נראית חוויה לשחק נגד קבוצות כמו מנצ'סטר וברצלונה, אבל זה יכול להסתיים בהשפלות בבמה המרכזית של אירופה, וזו אולי באמת חוויה, אבל לא נעימה". קלינגר לא בטוח כי הקביעה של שום נכונה. "מקצועית, ברור שעדיף הגרלה קלה, אבל מבחינה כלכלית ומבחינת עוצמת החוויה, בית כמו שאנחנו קיבלנו עדיף. זה דבר בלתי נשכח".

"צריכים לדעת לנצל את היתרון בלהיות קבוצה קטנה, ובכך שלך יש הכרות מעמיקה עם היריבות הגדולות", מסביר קלינגר. "אנחנו ידענו הכל על יובנטוס, אייאקס ובאיירן, הן לא ידעו עלינו כמעט כלום, מקסימום ראו קליפ של 10 דקות כדי לצאת ידי חובה. בזמנו ביקרו אותנו על כך ששיחקנו מבוקר וזהיר, אבל זה השתלם ויצאנו משם בכבוד. רק בדקות האחרונות של המשחק האחרון נקבע המיקום שלנו ולא העפלנו לאופ"א מהמקום השלישי". הצהובים גם מינו את המומחה לווינריות, יהודה שנער, כדי שיעבוד עם השחקנים על הצד המנטאלי. "היינו קבוצה צעירה שהייתה בדרך לעונה פיננסית, ככה שהעבודה המנטאלית הייתה חשובה מאוד. גם לחיפה חשוב יהיה לעבוד על הצד הזה, מעבר לצד המקצועי".

"הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני ממש משחק בליגת האלופות ולא באיזה סרט, הייתה כשיצאתי מהמנהרה למשחק הראשון. שמעתי את המנון ליגת האלופות וראיתי את הילדים מנפנפים בדגל", נזכר אבי סטרול, "או כשפתאום אתה מסתכל הצידה וקולט את הטלאי של ליגת האלופות על השרוול". אלא שהכל מתחיל הרבה לפני.

"אתה צריך קודם כל להכין את עצמך לזה שתעמוד במנהרה עם דייויד בקהאם, מישהו שאתה רגיל לשחק איתו בפלייסטיישן לא במציאות", מסביר רפי כהן. "אחרת תקבל שוק. כבר בימים שלפני הטורניר, כשמודדים את החליפות, צריך להתחיל לעכל הכל. זה מרגש. על כל בקבוק מים או מגבת פנים מוטבע הלוגו של ליגת האלופות ואתה, כמו ילד, רוצה לקחת הכל שיהיה לך למזכרת, כי אתה יודע שזה לא יחזור".

"אתה לא מחליף יותר מדי מילים עם השחקנים היריבים לפני ובמהלך המשחק, אבל אחרי זה כבר נהיה אחרת", ממשיך כהן. "בשריקת הסיום אתה רץ להחליף חולצות. אני לקחתי את של פרדיננד, ככה שיצא לי טוב כי עד היום היא רלוונטית. אחר כך כולם הולכים לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה שבאצטדיון. אתה יושב לאכול כשלידך ריו פרדיננד, שלפני כמה דקות נתת עליו גול, אבל למזלך הוא לא כועס כי נגמר 2:5 להם, ואתה לא מעכל את מה שקורה. הכל ברמה אחרת לגמרי - המתקנים, ההתנהלות האווירה".

"האווירה היא באמת משהו מיוחד", מסכים סטרול. "לצאת אל הארנה באמסטרדם ולראות עשרות אלפים עם דגלים, או לעמוד במנהרה עם דל פיירו ואז לצאת אל הדלה אלפי, אלה דברים שלא באמת חשבת שיקרו לך. פתאום אתה משחק מול 60 או 70 אלף איש, אתה בבמה המרכזית. אם מישהו מחיפה יבקש ממני עצות, אני רק אגיד לו לזכור שבסופו של דבר זה רק כדורגל ושינסה לשמור על פרופורציות". רפי כהן לא הצליח להירדם לפני משחקים, ולא יודע אם שחקני חיפה של היום יצליחו גם הם. "נכון שהם כבר דור שני לליגת האלופות, אבל זו אותה התרגשות. אי אפשר לישון לפני, אי אפשר לישון אחרי, האדרנלין מטריף אותך. וגם במשחק עצמו פתאום אתה רואה ש-8,000 אוהדים הגיעו מישראל וזה מרגש אותך. אתה מרגיש שאתה מייצג משהו גדול הרבה יותר לפתע".

"מסיבות העיתונאים לפני ואחרי הן כיף גדול. לשבת עם אלכס פרגוסון ועם גדולי הכדורגל זה משהו שלא קורה בכל יום למאמן ישראלי", משחזר שום, "ובשביל המאמן זו החוויה הגדולה, כי המשחק עצמו הוא כאב ראש. מדובר בהתמודדות עם הכדורגל ברמה הגבוהה ביותר, ולמרות החוויה והכיף הגדול, אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות בושות". גם קלינגר נהנה ממסיבות העיתונאים ומהקשר עם שועי היבשת, אך לא מציע לאלישע לוי לבנות על חברים חדשים. "יצא לי לעבוד מול פאביו קאפלו, פליקס מגאת' ורונאלד קומאן, שלושה מהגדולים. אבל עם כל הספורטיביות שלהם והעובדה שהם אושיות, הם עדיין היריבים שלך ולא מעוניינים לעזור. אם תציג משחק טוב הם יתנו לך מחמאות בסיום, אבל לא הרבה מעבר. אני ניצחתי את אייאקס וגרמתי לפיטוריו של קומאן. פעם חלמתי שאני אהיה הסיבה שקומאן יפוטר? אבל זה כל העניין. אלישע לא צריך לצפות לשיחות נפש עם המאמנים הגדולים ושיתנו לו טיפים שישנו את המשך דרכו. המשחקים עם הקבוצות הקטנות והלא מוכרות זה הדבר שהכי מפחיד את המאמנים הגדולים, יש להם רק מה להפסיד".

קלינגר חושב שזה הקו שצריך לוי להגיע איתו. "אלישע צריך לחשוב שאין לו מה להפסיד, ליהנות מהחוויה, אבל למרות זאת לשחק מבוקר ונכון כדי לא לספוג הפסדים מכאיבים", הוא מסכם. "למרות שינוי השיטה והעובדה שקל יותר לקבוצות ישראליות להגיע לשלב הבתים, זה עדיין הישג אדיר ולא בכל שנה תגיע קבוצה ישראלית לשם". סטרול נותן עצה סופית ברוח דומה לשחקנים. "זה ספורט, וצריך לבוא כדי לנצח ולא לחשוש משום קבוצה, אבל גם להיות ריאלים, להבין איפה אתה וליהנות תוך כדי מכל מה שהעפלה לשלב הבתים נותנת לך כשחקן". רפי כהן נותן את הטיפ הסופי. "הכי חשוב לא להתרגש ולהראות מה אתה שווה. מאצלנו יצאו שניים לאנגליה, ואני בטוח שגם מחיפה הנוכחית ייצאו לפחות שני שחקנים לאירופה ויגיעו לקבוצות גדולות".