די להיות ראש קטן

זה התחיל כבעיה, הפך איכשהו לצרה, ואז מרוב ייאוש, זה זכה להגדרה חסרת האונים: קללה. או יותר מדויק: קללת החלוצים של מכבי תל אביב. הקבוצה שסקוררים לא יכולים להצליח בה. למה? קללה. קללה לא צריך להבין. היא משחררת אותך מלנסות ולחשוב על פתרון טוב יותר מכל מה שחשבת קודם. השערים בבלומפילד לא קטנים יותר, הכדור לא כבד יותר והלחץ לא שונה ממקומות כמו בית"ר או מכבי חיפה, אבל כשהכלים הרציונאליים מפסיקים לעבוד, אתה פונה אל האי רציונאלי.

אם מכבי תל אביב לא היתה מנהלת מו"מ על העברתו של איליה יבוריאן להפועל באר שבע, אפשר היה לדבר על הארה שהגיעה פתאום למועדון, הארה שהשתקפה בצמד של יבוריאן וביכולת הכיבוש המשתקמת שלו. פתאום, מתברר, ששווה לתת לחלוץ זמן התאקלמות במועדון, ואם הוא סקורר אמיתי אין סיבה שהוא ישכח איך לכבוש שערים. הוא רק צריך שקט, סבלנות, ביטחון מהמערכת ואמון גם ברגעי משבר. יבוריאן קיבל את זה, כך לפחות נדמה, מבלי שמישהו במכבי תל אביב באמת רצה או חשב. אם הוא לא היה נחשב ישראלי, סביר להניח שהוא היה עוזב. אבל זו הגדולה עם קאמבק: הוא אוהב להגיע מתי שאתה לא מצפה לו.

לא צריך לשלוף גם את תירוץ העייפות המוכר והמוצדק כדי לסנגר על מספר בעיות שצצו במשחק של הפועל תל אביב בטדי. זנדברג עדיין חסר את שבריר המהירות שהיה נותן לו יתרון בגיל צעיר ובריא יותר, יבואה עדיין לא מתעורר מהסיוט של סוף העונה שעברה, שכטר עדיין מחמיץ מצבים שבהפועל תל אביב לא מחמיצים, נאתכו עדיין לא נותן את הערך המוסף לקישור האחורי ולקישור הקדמי, אבל רוב הדברים האלה יסתדרו, גם ובעיקר כי להפועל תל אביב יש קבוצה מצוינת שתחפה על הפרטים הקטנים.

הבעיה של הפועל תל אביב בטדי היתה בגישה. הגוטמנים שוב באו למשחק גדול עם צורת חשיבה קטנה. לא יודע אם לא להפסיד, אבל לא במטרה מובהקת לנצח. גוטמן עושה עבודה נהדרת בהפועל תל אביב מבחינה מקצועית (החילוף המוקדם של זנדברג היה מסר חכם גם לשחקן/כוכב וגם לשאר השחקנים שמתחרים על העמדה שלו), אבל הוא חייב לשנות גם את הגישה הכללית של המועדון הזה. הפועל תל אביב בליגה היא קבוצה לא מספיק הישגית. הרבה לפני גוטמן. היא בורחת מדיבורים על אליפות ושבויה יותר מדי בקונספט הרומנטי של אוהדיה. כמו שהיא מגיעה לטדי לגנוב ניצחון, היא יותר מנסה לבוא מאחור ולגנוב את האליפות מאשר לקחת אותה בכוח. ככה לא לוקחים יותר מאליפות אחת ב-20 שנה.

שבכלי התקשורת נהנים יותר להתפלסף על טעויות של אסף קינן מאשר על שערים מקסימים של ילדים שאף אחד לא הכיר לפני כן, כמו אמיר אבו ניל מהפועל חיפה

המחזור הראשון ניפק כמה סימנים שאפשר היה להגדיר אותם כחיוביים. שתי הקבוצות שאמורות למשול בליגה נראו מעט חסרות חמצן, למרות שהמאמץ האירופי שלהן רק החל. מכבי חיפה גררה את עצמה לניצחון מאומץ מדי על הפועל עכו והפועל תל אביב לא שמרה בטדי על אותה רמת משחק מימי חמישי. גם אצל בני יהודה אפשר היה למצוא כבר כמה אותות אזהרה דומים. פערי הרמות בין הליגה של חיפה ותל אביב לליגת העל שמתחתיה טושטשו בזכות הקיץ מתיש, ומן הסתם הסתיו של אלישע לוי ואלי גוטמן לא הולך להיות יותר קל.

המחזור הראשון היה חסר רק סימן אחד: מי הקבוצה שיכולה להיכנס לתמונה ולשנות את מאזן הכוחות, אם באמת התסמינים שתוארו לעיל יהפכו למחלה של ממש. מי באמת? בית"ר בלי יצחקי וברוכיאן תצטרך עונת שיא למרות שיש לה הרבה שחקנים מעבר לשיא. בני יהודה עדיין חסרה איכות נוספת לצד גלבאן ועטר, ומכבי תל אביב? למה באמת לא מכבי תל אביב? נכון, זה מדגדג, ובאמת מכבי חיפה עשתה את זה בעונה שעברה למרות שהיא יצאה לשנת בנייה, ואבי נמני עוד אמור להביא שני זרים, אבל בואו נניח להם לנצח עוד כמה משחקים. עד שזה יקרה, הליגה תמשיך לחפש אלטרנטיבה שתנצל את העומס האירופי על מכבי חיפה והפועל תל אביב, שבכלל עוד עלולות ליהנות מכך ולהרשות לעצמן לזייף ולקחת אליפות. בליגה של 16 קבוצות המחיר על כך נמוך יותר.

"לפני כמה חודשים, בשעה שנסעתי ברכבת מאושוויץ לוורשה שבפולין, התקיימה בתאי שיחה שנסבה לפתע מחינוך על השואה לתחום הכדורגל הישראלי. רק אז שמעתי לראשונה על הבעיות הכלכליות הקשות מהן סובלת קבוצת בית"ר ירושלים" (גומא אגייאר בטור אישי מיוחד, מתוך חוברת המשחק המרשימה בין בית"ר להפועל תל אביב)

לא היה צריך את הציטוט החולני הזה כדי להבין למה כמעט כל מי שראה את גומא אגייאר אמש שאל מתי יגיע הרגע שהמסיבה שלו תיגמר והוא יעזוב את בית"ר לאפטר פארטי במקום אחר. השאלה הזו תמיד במקום בהקשר של בית"ר, וגם אם היא צרמה למישהו מאוהדיה בתחילת עידן גאידמק, היום היא ברורה לו יותר מכל. השאלה הגדולה יותר היא למה בית"ר מחכה שיעזבו אותה. זו שאלה שאיציק קורנפיין יהיה חייב לשאול את עצמו כל העונה, ולכך לצרף שאלה לא פחות גדולה: האם זה האיש אליו הוא רוצה להעביר את המועדון. את אגייאר, בניגוד לגאידמק, אי אפשר לשנוא. החן הילדותי ההזוי שלו מעורר סימפטיה מיידית וכובש גם אנשים שלא מתחברים לחולצה הצהובה או לכיפה על הראש. אבל לא בטוח שזה מספיק כדי להיות הבעלים של בית"ר ירושלים.

וזו שאלה שצריכה להטריד את איציק קורנפיין יותר ממה יהיה בסכנין, עם או בלי ברוכיאן ויצחקי. בראיונות הניצחון הרבים שקיים כדי להנציח את עצמו כמושיע, קורנפיין דיבר גם על החשיבה מהיד לפה שטבועה במועדון וגרמה ליו"רים שקדמו לו להוריד במים מאות מיליוני שקלים על סיפוקים רגעיים. עכשיו עליו להוכיח אחרת. שהוא חושב על חדר כושר ראוי לשחקני הקבוצה וארוחה מזינה בתום האימון, לפני שהוא ממהר להחתים עוד זר ברגע האחרון רק כדי לסתום חור. או לעניינו: לא להתפשר על בעלים זמני ולא יציב, לנצל היטב את הפתרון הרגעי שהוא השיג בקיץ ולעבוד במשך העונה הקרובה על גרסאות ניהול אלטרנטיביות. הגיע הזמן שבית"ר לא תיקח את כל מי שרוצה אותה ותציב סטנדרטים משל עצמה. מותר לנחש שזה יפתח לה אופציות קצת יותר שפויות ממה שהיא רגילה.