הניסיון לייצר אמירה חדשה, חיובית או שלילית, על השילוב בין ערוץ 1 וליגת העל בכדורגל הוא סוג של פעולת התאבדות, צעידה לא זהירה בשדה מוקשים של קלישאות. שני המותגים הללו, ביחד ולחוד, ספגו לא מעט חבטות לאורך השנים, מהלומות חסרות רחמים שלא היטיבו עמם כלל. למעשה, החיבור הבלתי הגיוני הזה נראה כמו מרד של שני לוחמים זקנים ועייפים, שהחליטו להתאחד כדי לצאת לקרב מאסף כנגד כל אותם זדים שהשפילו אותם עד עפר ודרכו עליהם בלי רצון להפסיק.
רגע לפני שיוצאים לדרך, בואו ננקה את שדה המוקשים ונקיא את כל מה שכבר נאמר מהסיסטם. איכות תמונה רדודה, גרפיקות מיושנות ומזעזעות, מירי אליקים לא יכולה לעשות קווים, דני נוימן כבר לא ישתנה ועמית הורסקי הוא שדר טוב שיכול להשתדרג לו רק יהיה פרשן דומיננטי לצדו. הפאנל של בוני גינצבורג ואבי רצון לפני מהדורת מבט היה מיותר ולא תרם דבר לבילד אפ, אבל לאחר שריקת הסיום השתפר. והיה גם גומא אגייאר, איש מוזר שנמצא אי שם באמצע הסקאלה שבין המגלומניה של גאידמק לטירוף של שימי ריגר.
כל אלה אמנם נתונים טריוויאליים, אבל הם מעצימים את השאלה איך הגענו למצב שבו נודע לנו רק ביום ראשון היכן ישודר המשחק המרכזי (בשלב זה, מדובר רק במשחק אחד, המו"מ עדיין בעיצומו), ומדוע הוא מועבר דווקא בערוץ 1. כיצד חברו רשות השידור וההתאחדות לכדורגל, גופים שנמצאים בשני קצוות שונים של אידיאולוגיה, לאחד מהרגעים החגיגיים של עונת הספורט הישראלית. התשובה די נמצאת בגוף השאלה. "רשת" ו"קשת" התרחקו מהמכרז כמו מאש, ערוץ 10 עדיין מגרד את הכוויות, ערוץ הספורט לא יכול משום שהוא לא נקלט בממיר הפתוח, ומצב שבו לא יהיה שידור לא מתקבל על הדעת. כך קורה שהגביר מההתאחדות, זה שהיה רגיל שינגנו לפי החליל שלו, נשאר בלי שותפים למשחק ובחר בילד החלשלוש, זה שתמיד הולך אחרון, אם בכלל, במשחקי הכוחות בשכונה.
רוצים את גרטל
כאן, לכאורה, מגיע הזמן לכבות את האור ולסגור את הדלת, אבל אפילו למטבע הזה יש צד שני. העובדה שלשידור של ערוץ 1 יש חיוורון פיגמנטים עובדת גם לטובתו במובן מסוים צנוע, בלי פרסומות וללא הגימיקים השיווקיים המעצבנים של ערוץ 10. זהו שידור שמוסיף קורט של רומנטיקה לענף שחזר בקיץ האחרון לעידן השפיות. שריקת הסיום לא חייבה מעבר מהיר לפרסומות ול"היום שהיה", אלא השאירה מקום לראיונות ולפרשנות בזמן אמת ובעמדה מסודרת (עם כסאות!), חידוש אלמנטרי ומבורך.
אלא שהיתרונות הללו הם עלה תאנה שעדיין לא מצליח לכסות את רוח החפיפניקיות. אולי בגלל ההתראה הקצרה ואולי מטעמי עצלות, בערוץ לא השתמשו בחוכמה בנשק הכי קטלני שלהם, הנוסטלגיה. שימוש חכם בקטעים ממשחקי העבר היה עושה שירות מצוין למשיכת צופים למסך ולוקח קצת זמן מהדיאלוגים בין רצון לגינצבורג, אבל מלבד שערים בודדים של מלמיליאן ואוחנה ועוד טיפה קטעי ארכיון (שחלקם נחתך באכזריות ושנערכו בצורה חובבנית), לא קיבלנו מהמטעם הזה. ליהוק של משה גרטל על הקווים במקום אליקים יכול ליצור רגעים בלתי נשכחים, סטייל העימות המיתולוגי עם צביקה שרף. בקיצור יש עם מה לעבוד, והמשוואה שלפיה ערוץ 1 שווה חוויה גרועה בת שינוי.
מפגש בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב בטדי משמש כמצופים בקפיצה למים העמוקים. עם הקהל הפנאטי, היריבות העצומה, ההתלהבות של אגייאר והדרייב של פתיחת העונה, קשה מאוד להיכשל. אם ימשיך ערוץ 1 לשדר לכל אורך העונה, הוא ייתקל בסיטואציות אחרות ופחות פייבוריטיות, מבלומפילד חצי ריק במקרה הטוב ועד למפגש גשום ובוצי באורווה בפתח תקווה. עם עבודה ערנית ומושקעת יכולים ערוץ 1 וההתאחדות לכדורגל לרחוץ זה את ידה של זו ולהפיק שלם שעולה בהרבה על סך חלקיו. הדרך עוד ארוכה, אבל הבסיס תתפלאו לשמוע - קיים.