עולם הפחים

"רוזנטל, זה יובל. עושים פתיחת עונה?"
"כן, אבל נשאר רק AFC מערב"
"אז לא משנה"

כן כן. אין מה לעשות, נתקעתי עם בית שכולל אריות כמו אוקלנד וקנזס סיטי. בית שהאלופה שלו סיימה עם מאזן 8:8 (או 7:9, תלוי את מי שואלים). ובכל זאת, הבית המערבי ללא ספק עומד בסימני בנייה מחדש. דנבר פיטרה את אחד משני המאמנים עם הכי הרבה עונות רציפות בליגה (והחליפה פרנצ'ייז קוורטרבק, לא משהו רציני), קנזס סיטי בונה עוד סניף של הפטריוטס במיזורי, ואוקלנד, אוי אוקלנד. כמו שאני אומר על דטרויט, אם זה לא היה כזה מצחיק, זה היה ממש עצוב.הבית נשלט על ידי הקבוצה שמנוהלת הכי פחות גרוע, סן דייגו, אם כי בכל זאת, כשה-GM אומר לשחקן הכי גדול במועדון שהוא אפס פחות או יותר, גם זה מאוד יחסי. בואו נעיף מבט.

מאזן בעונה שעברה: 8:8, הדחה בסיבוב השני בפלייאוף

מאמן: נורב טרנר

צירופים בולטים: קווין בורנט (ILB)

עזיבות בולטות: איגור אולשנסקי (DE)

הגיעו בדראפט: לארי אינגליש, OLBDE

בליגה כמו ה-NFL, שקריירה ממוצעת נמשכת בה בערך שנתיים שלוש, לא הכי טוב לשקוט על השמרים. כולם מנסים להתחזק, ולא לעשות כלום הוא לא פתרון. אבל אם יש יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, זו סן-דייגו. קבוצה שמחזיקה נשקים התקפיים כמו לדניאן טומלינסון, דארן ספרולס (שהוחתם כפרנצ'ייז), פיליפ ריברס ואנטוניו גייטס לא צריכה להתאמץ בשביל עשרה ניצחונות, אבל בשנה שעברה היא הגיעה ל-8 בלבד. איך? כשהרץ מספר 1 שלך והתופס מספר 1 (אנטוניו גייטס) פצועים, והעול כולו הוא על המוסר (שתיפקד להפליא), קשה להתעלות. בסופו של דבר, סן-דייגו יכלה להרגיש גאווה בסוף העונה, כשעלתה לפלייאוף אחרי שהספידו אותה כבר בשבוע 13.

ובכל זאת, למרות הניצחון על הקולטס, פיטסבורג הראתה לחזיזים שחסר להם משהו. או יותר נכון, מישהו. שון מרימן, צייד הקוורטרבקים מספר אחת בליגה, שיחק דרייב אחד בעונה שעברה, וצריך לחזור השנה בכוחות מחודשים. מהצד השני יעמוד שון פיליפס, שהוכיח שגם ללא עזרת "לייטס אאוט" הוא עושה עבודה נהדרת (7.5 סאקס), עם מרימן בצד השני, כל קוורטרבק מולם יאכל הרבה מאוד דשא. ובכל זאת, כתעודת ביטוח נבחר לארי אינגליש בדראפט, לספק עוד פאס-ראשר איכותי. קווין בורנט הגיע לספק מהירות וכיסוי לעמדת ה-ILB, שחסרה לסן-דייגו בהתמודדות עם טייט אנדס איכותיים. הקו האחורי של הקבוצה לא השתנה, וללא ספק השתבח בעוד שנה, כשהעזיבה היחידה המשמעותית היא של בן דת משה, איגור אולשנסקי, שעזב לארץ הכוכב הבודד, אבל ריאן בינגהאם בהחלט הראה ניצוצות של איכות כששיחק שנה שעברה והוא צפוי למלא את החלל בצורה טובה. בקבוצות המיוחדות, סן-דייגו ממשיכה עם נייט קיידינג ומאט סייפרס המעולים, כשדארן ספרולס ימשיך להחזיר בעיטות בנוסף לקבלת יותר נשיאות מאחורי טומלינסון.

מעל סן דייגו מרחפים שלושה סימני שאלה: שניים בנוגע לכושר המשחק של הכוכבים (מרימן בהגנה וטומלינסון בהתקפה) ואחד, קצת יותר רציני, בנוגע ליכולת האימון של טרנר. הוא ללא ספק הפך את התקפת הקבוצה מחד מימדית לורסטילית, אבל האם זה מספיק לאליפות?

תחזית: מרימן/טומלינסון בריא – 10 ניצחונות ואליפות הבית בקלות. שניהם בריאים – אליפות היא לא מילה גסה.

מאזן בשנה שעברה: 14:2

מאמן: טוד היילי

צירופים בולטים: מאט קאסל (QB) ומייק ורייבל (LB) אמאני טומר (WR)

עזיבות בולטות: טוני גונזאלס (TE), דיימון היוארד (QB), פטריק סורטין (CB)

הגיעו בדראפט: טייסון ג'קסון, DE, לואיזיאנה סטייט

אם יש קבוצה שעשתה ההפך מסן-דייגו, שהחליטה לטרוף את הקלפים, זו קנזס סיטי. אחרי שהגיע שריף חדש העירה (סקוט פיולי, לו יש מניות רבות בשושלת מניו-אינגלנד), הוא אמר, בשנתיים איחור, שלום למאמן ש"משחק כדי לנצח את המשחק", הרם אדוארדס (כמו גם ל-90 אחוז מהצוות), ושכר את טוד היילי, האיש שאחראי על לידתו מחדש של המושיע מהמדבר קורט וורנר ומשחק המסירה המלהיב בליגה, בתקווה שהוא יצמיח דשא בשממת הפוטבול במיזורי. היילי הוא מוח התקפי מעולה, ואדוארדס השאיר לו נדוניה נאה בהגנה, שמתפארת בשחקנים בעלי פוטנציאל עצום כמו גלן דורסי ודריק ג'ונסון. לאלה מצטרף השנה גם טייסון ג'קסון, שהבחירה בו הייתה צפויה, אבל עדיין העלתה לא מעט גבות כשהגיעה כל כך גבוה (מספר 3). אבל עם פוטנציאל לא הולכים לבנק, והנתון מעורר הרחמים של עשרה סאקס חייב להשתנות. בעקבות כך ההגנה עברה למערך של ארבעה ליינבקרים, כשלצד ג'ונסון ישחקו ורייבל, תומאס וטאמבה האלי, שהוסט מקיצוני לליינבקר חיצוני. הרביעייה האחורית סולידית, אבל לא יותר.

בהתקפה, הניתוח היה קשה וארוך. אמנם דויוין בואו עדיין כאן, אבל גונזו, התופס הטוב ביותר שידע אצטדיון ארוהד, עזב לאטלנטה. הגיע גם מוסר חדש, כשמאט קאסל מגיע כנדוניה עם פיולי בעד בחירת סיבוב שני. קאסל צריך להוכיח ששנה שעברה לא הייתה מזל או תוצאה של מערכת בלבד, ושהוא עשוי מחומר של קוורטרבק פותח. לארי ג'ונסון ימשיך לטחון את הקרקע מאחורי קו שהולך ומתדרדר, כשבריאן ווטרס הקשיש הוא השריד האחרון לקו הענקים שמאחוריו רץ פריסט הולמס.

תחזית: למרות שהפוטנציאל קיים, אני חושב שפיולי יצליח להעמיד את המועדון על הרגליים, אבל זה לא יקרה השנה. שבעה ניצחונות מקסימום.

מאזן בשנה שעברה: 8:8

מאמן: ג'וש מקדניאלס

צירופים בולטים: קורל באקהאלטר, (RB), ובריאן דוקינס,(S), קייל אורטון (QB), אנדרה דייויס (LB), אנדרה גודמן וריינלדו היל (DB)

עזיבות בולטות: ג'יי קאטלר (QB), דרה בליי (CB)

הגיעו בדראפט: נושון מורנו (RB), רוברט איירס (DE), אלפונסו סמית' (CB)

הצעד הראשון של דנבר היה בכיוון הנכון. אני מאוד מעריך את מייק שנאהאן, אבל ללא ספק זמנו הגיע. המאמן ששכלל את הקאט-בלוק המלוכלך לדרגת אומנות ושהפך פיסחים ללא אונה ימנית לשחקנים עם 1,000 יארד לעונה קצת איבד את זה, ובדנבר פעלו נכון. אבל אז הגיע המחליף שלו. אני לא מבין את הטרנד שרווח בליגה, לפיו אם נשמת את האוויר שנשם ביליצ'ק דבק בך מהגאונות של האדם (?). ג'וש מקדניאלס?! רבאק, יש מספיק מאמנים מוערכים עם קבלות מוכחות שמסתובבים בליגה או מחכים בבית לטלפון. ואם חשבתם שזה הכי גרוע שיכול להיות, הגורו ההתקפי הצליח להסתכסך עם אבן הפינה של המועדון שלו, הקוורטרבק ג'יי קאטלר, והעביר אותו בטרייד. ההגנה של דנבר הייתה מהגרועות בליגה, אבל בדראפט הוא בחר את מורנו בבחירה ה-12. מורנו רץ מעולה, אבל מה עם קצת עזרה לצ'אמפ ביילי או לשאר ההגנה המקרטעת, בעיקר כשאוראקפו, בחירת טופ 10, היה עדיין על הלוח? קבוצה עם 26 סאקס כל העונה חייבת לקחת את הפאס ראשר הטוב בדראפט. ואם לא פאס-ראש, עזרה לצ'אמפ ביילי, שכמה שהוא טוב לא יכול לכסות את שני התופסים בו זמנית. מלקולם ג'נקינס? לא תודה.

דנבר ללא קאטלר היא קבוצה חלולה. למרות רסיברים מצוינים (מרשל ורויאל), אני בספק אם זרוע האיטריה של קייל אורטון תסתדר עם הרוחות במייל-היי יותר טוב מעם אלו שבסולדג'רס פילד. לפחות הגנה תהיה לו, כשריאן קליידי הוכיח בעונת רוקי מדהימה שיש גם חלקים ורודים בעתיד של דנבר. בעמדת הרץ מורנו ללא ספק הוא המוכשר מחבורה שכוללת את למונט ג'ורדן ובאקהאלטר, שניהם מחליפים במקרה הטוב, השאלה היחידה היא האם יוכל להביא את הכשרון שלו לידי ביטוי כבר בעונת הרוקי שלו.

בהגנה המצב ממשיך להיות רע, כשגם כאן עוברים לשיטת 3-4. אבל ללא שחקנים שיעצרו את הריצה מקדימה, הנטל יעבור לדי.ג'יי. וויליאמס, שאמנם עושה עבודה מצוינת (141 תיקולים שנה שעברה, שני בליגה), אבל לא יכול לעשות הכל לבד. אנדרה דייויס השברירי משהו הגיע מקליבלנד לעזור, אבל כשכל הליינבקרים שלך הם קיצוניים הגנתיים במקור (ואף אחד לא מוכח בליגה) – בעיית הלחץ לא תיפתר בקרוב. לפחות בסקונדרי יש לקבוצה את הקורנר הטוב בליגה, צ'אמפ ביילי. דוקינס, גודמן והיל הובאו כדי לעזור, אבל זה לא מספיק.

הקבוצות המיוחדות של דנבר כבר לא כוללות את ג'ייסון אילם הנצחי, אבל מאט פראטר מתמודד לא רע עם הרוחות במייל-היי ועושה עבודה טובה בניסיון להשכיח אותו מהאוהדים. אדי רויאל ינצל גם כאן את המהירות המסחררת שלו.

תחזית: עם התקפה בלבד, דנבר הגיעה בשנה שעברה למאזן חצוי. השנה, בלי התקפה ובלי הגנה – מאזן דו ספרתי... של הפסדים. 10:6, ואני נדיב.

מאזן בשנה שעברה: 11:5

מאמן: טום קייבל

צירופים בולטים: ח'ליף בארנס (OT), ג'ף גארסיה (QB)

עזיבות בולטות: ג'יבריל ווילסון (S), ג'ייק גרוב,(C), דאנטה קולפפר (QB)

הגיעו בדראפט: דריוס הייוורד-ביי (WR), מייקל מיטשל (S)

אם הייתה מתקיימת אליפות בליגה לקבוצה הכי סכיזופרנית, מופרעת, חולה בראש, הקבוצה מאוקלנד הייתה האלופה בהפרש ניכר. אז נכון, יש קבוצות נוספות שאנחנו לפעמים תופסים את הראש כששומעים מה עובר עליהן, אבל לריידרס יש ג'וקר – אל דייויס. המאמן/ג'נרל מנג'ר/בעלים של אוקלנד ממשיך לרדת ולהזנות את הקבוצה שלו בשיאים חדשים של עליבות. השנה שעברה הייתה הפעם הראשונה מזה שש עונות שהקבוצה לא סיימה עם המאזן הגרוע בבית. האח הידד.

בהתקפה, לאחר שנראה היה שבשנה שעברה אוקלנד עלתה על הגל הנכון עם בחירתו של מקפאדן האקספלוסיבי כרץ, חזר דייויס להרגליו המגונים ובחר עם הבחירה השביעית את השחקן המהיר על הלוח, הייוורד-ביי, כשמייקל קראבטרי המדהים מטקסס-טק עוד היה שם. קו ההתקפה התחיל להתגבש, כשרוברט "באסט" גאלרי עושה עבודה לא רעה בעמדת הגארד השמאלי, ח'ליף בארנס הגיע לספק הגנה בבליינד-סייד, וסמסון סאטאלה וג'ון וויד הגיעו להתחרות על עמדת הסנטר במקום ג'ייק גרוב שעזב ליונקים ממיאמי. הבק-פילד של הקבוצה נראה מצוין, וגארסיה ידוע כשחקן שמוציא מים מהסלע. הבעיה היא שאפילו סלע אין לו, כשג'אבון ווקר הוא צל חיוור של הצל של עצמו והרסיבר השני של הקבוצה הוא צ'ז שילנס. גארסיה כבר לא ילד, ובגיל 39 אני צופה לו ספסול לטובת זרוע התותח המחוברת של ג'מארקוס ראסל, שחייב להראות השנה סיבה לבחירה הראשונה לפני שלוש שנים.

בהגנה, גרג אליס ינסה למלא את החלל שהותירה הציפיה מדריק בורג'ס, שעזב לניו-אינגלנד, וביחד עם ג'ררד וורן וטומי קלי ללחוץ את הקוורטרבק היריב. בעמדת הליינבקר, טומי הווארד וקירק מוריסון מהווים נקודות אור בודדות בחור השחור, כמו גם שחקן הפרנצ'ייז של המועדון, מגן הפינה ננאמדי אסומוגה, אחד מהטובים בליגה. חבל שלידו משחקים נפלים כמו מייקל האף, היראם יוג'ין, ג'סטין מילר וכריס ג'ונסון. ושוב, אל דייויס החליט לבחור בבחירה ה-47 בסיבוב השני את מייקל מיטשל, סייפטי שהרוב המוחלט ראה אותו (או, יותר נכון, לא ראה) כבחירת סיבוב חמישי – וזה במקרה הטוב.

בקבוצות המיוחדות ימשיכו לככב הבועט הפולני סבסטיאן ג'ניקובסקי, ג'וני לי היגינס ואולי הפאנטר הטוב במשחק, שיין לאכלר. וכשהקבוצות המיוחדות הן החוליה החזקה בקבוצה שלך, אתה בצרות.

תחזית: 14:2 ומקום אחרון בבית