פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אני עדיין מספר 1

        ההתאחדות? המאיסה את עצמה על הערוצים. לוזון? חייב להתעקש שאני וברקו נשדר את המשחק המרכזי. ערוץ 10? הדיחו אותי בשקרים ובקונספירציה. ערוץ 1? לא יכול לראות. המבקרים? יבחושים. השדרים הצעירים? יש חשש לעתיד המקצוע. יורם ארבל פותח עונה. הללויה

        יורם ארבל (ברני ארדוב)

        יממה נותרה לפתיחת עונת הכדורגל, וטרם נמצא גוף תקשורת שמוכן להביא את המשחק המרכזי של ליגת העל – פעם היהלום שבכתר הספורט הישראלי – אליכם לסלון. ליבו של יורם ארבל, בכיר שדרי הספורט בישראל, נחמץ בשל העובדה הזו. והוא יודע אל מי צריך הציבור להפנות את האצבע המאשימה.

        "בזמן שהייתה תחרות חזקה בין הגופים המשדרים היו שחקנים ששיחקו נכון, כמו ההתאחדות לכדורגל, שמכרו את השידורים בסכומי עתק ונהנו מכל רגע", אומר ארבל לוואלה! ספורט, "אבל בלונג ראן, הם כרתו את הענף שהם יושבים עליו. הם המאיסו את עצמם על הקונים. אתה לא יכול למכור לאנשים מנת חומוס ב-200 שקל בגלל שאין אוכל בסביבה והאנשים רעבים, ואז יום אחד תוריד את המחיר ל-20 שקל והלקוחות לא יענישו אותך. היום השוק מעניש את ההתאחדות על כל השנים שהיא מכרה להם את המוצר הזה במחיר מופקע".

        אל החומוס עוד נחזור, אולם לפני כן מבקש ארבל לפרוש את משנתו הסדורה בעניין שידורי הספורט במדינה. "ההתאחדות וערוץ 10 זה כמו חתול ועכבר. ואני שואל: למה זה ככה? למה אי אפשר לנהל מערכת יחסים שהצד הנותן והצד הלוקח יהיו מרוצים, כמו בכל מקום נורמלי? עכשיו זה כבר עניין של 'מאנו א-מאנו'. לכן ערוץ 10 שבר את הכלים והחליט לצאת מהמשחק".

        - אם הדבר היה תלוי בך, מי היה משדר את המשחק המרכזי בעונה הקרובה?

        "המצב האופטימלי הוא שערוץ 2 משדר אותו. אם אני הייתי מנהל גוף כמו ערוץ 2, או כל רשת מסחרית אחרת, הייתי קונה את המשחק המרכזי ושם אותו בשבע בערב. מוציא אותו מהפריים טיים, מעלה אותו ל-19:00, וככה מרחיב את הפריים שלי. אבל רק במחיר סביר".

        - מה זה מחיר סביר? כמה, לדעתך, שווה היום הכדורגל הישראלי?

        "להערכתי, בין 50 ל-60 אלף דולר למשחק. תוסיף לזה 15-20 אלף דולר עלויות הפקה, וזה מגיע לערוץ מסחרי ב-70,000 דולר לערב. לדעתי מדובר במחיר טוב עבור 14-15 אחוזי רייטינג. הבעיה היא שכשיש זכיין שמחזיק בשלושה ערבים בשבוע, ופתאום הוא צריך להפקיע ערב או חצי ערב לטובת הכדורגל, אז יש רתיעה מזה. במיוחד אצל 'קשת'. אבל כפי שאמרתי, במידה מסוימת זה בכלל עניין של נקמה בהתאחדות. תם עידן הבוננזה".

        הפוך על הפוך

        אלמלא קרבות האגו בין ערוצי הטלוויזיה להתאחדות, אמור היה ארבל בן ה-67 לפתוח עונה נוספת ליד המיקרופון. בתקופה האחרונה שידר את המשחק המרכזי לצידו של איל ברקוביץ'; במידה רבה, השילוב בין השניים עורר מחדש את הדיון סביב השדר הגדול ביותר שהיה למדינת ישראל.

        "זה היה עליהום", מגדיר ארבל את הימים בהם עמד במוקד הטקסטים של מבקרי התקשורת השונים. והם אכן עקצו, עלבו, כמעט כמו עם פרשנו המחוספס. אך אם תשאלו את ארבל, הרי שהסכנה שמרחפת מעל המשך שיתוף הפעולה עם ברקוביץ' היא זו שמסבה לו בייחוד צער ומורת רוח. "איל מפחיד כל מיני אנשים", טוען ארבל. "הוא מפחיד אנשים בהתאחדות ובערוצי השידור. עדיין לא קם אדם ואמר 'וואלה, החיבור של השניים הללו עושה לכדורגל הכי טוב שאפשר'.

        "באחריות, בהתאחדות חושבים ההפך. הם לא מבינים את ההפוך על ההפוך. בהתאחדות רק מחפשים אם ברקוביץ' לכלכך. הם מתעסקים בפרוטות, במקום בכסף הגדול. לצניעותי הרבה, מי שהשנה לא יצוות את הצוות הזה להוביל את המשחק המרכזי בכדורגל – טועה. ההתאחדות הייתה צריכה לדרוש שאנחנו נהיה הצוות שישדר אותה. גם אם לפעמים איל היה קצת גס רוח, זה עדיין היה ברמה שהברודקאסט סובל. הוא חף מאינטרסים חוץ לאמן בנבחרת. אבל איל יודע שאל הנבחרת הוא יוכל להגיע רק דרך פרשנות הוגנת, שתיישר את התדמית הציבורית שלו – שהיא תדמית של פרחח".

        בכלל, בפרשנים מהאקדמיה מאס השדר הוותיק מזמן. "לא תוכל להראות לי פרשן אחד בכדורגל האנגלי או האיטלקי שלא היה שחקן. בפאנל באולפן יכולים לשבת, מצידי, עיתונאים, זמרים וכמרים, אבל את המשחק צריך לפרשן שחקן, כי אחרת, מה מבדיל אותו מאחרים? כמות המשחקים שראה?". ואולם ארבל מסייג את דבריו ומוסיף כי "יוצא מן הכלל בעניין הזה הוא עופר שלח".

        גם לסופרים יש שנות יובש

        לשיטתו של ארבל, המשבר האישי כבר נמצא הרחק מאחור. "תן לי את הספורט הנכון, את המשחק הנכון, ומבחינת יכולות השידור שלי לא תראה הבדל בין היום לבין לפני 15 או 20 שנה", הוא מכריז. "הייתה לי תקופה רעה, אבל למי אין תקופות רעות? גם לסופרים יש שנות יובש. אז מה, שולחים אותם לתלות את הנעליים?".

        - גם אחרי כל השנים, עדיין נותרת רגיש לביקורות?

        "משקר מי שאומר שהוא לא. אני תמיד בודק את עצמי. ואני גם בודק את הביקורת: אני תמיד מזכיר לעצמי מי כותב אותה. בדרך כלל מדובר באיזה יבחוש בן ביצה. כאשר הביקורת היא מגמתית ומודרכת בידי קשרים ואינטרסים בין אנשים וחפיפניקיות, או לחילופין סתם רוע לב, זה לא מקובל עלי. שמע, אני סופג במקצוע הזה כבר 47 שנה. אתה מאמין? 47 שנה".

        לדעתו, גם עיתונות הספורט המקומית נושאת באשמה. "יש עליהום על הכדורגל. כולם כל הזמן כותבים עד כמה הוא מחורבן. אני לא יודע איך להסביר את העובדה שאנשים כורתים את הענף שהם יושבים עליו. אנחנו מדינה שתשתית הספורט שלה על הקרשים, אז מה מצפים, שיגדל כאן ברקוביץ' בכל יום?".

        עם זאת, "יש משבר אמון בין הציבור לענף", מודה ארבל. "תם עידן התמימות של הצופים. היום הקהל הרבה יותר בררן. אני לא מאשים רק את התקשורת, כי באמת יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם, ואי אפשר לרמות את הצופים. אין כאן שר ספורט אמיתי, זה סתם תיק שזורקים על אנשים שמחפשים לתת להם איזה ג'וב. לימור לבנת קפצה לפודיום באולימפיאדה, אז פתאום היא הכי מתאימה. עד שלא יקום כאן משרד ספורט רציני, לא יהיה בישראל כלום.

        "לא סתם הערוצים המסחריים איבדו עניין במוצר. דקה אחרי שאתה רואה משחק מאיצטדיון האמירויות, ונופל על משחק בווינטר או באורווה, אז גם אם מראדונה ישחק שם, זה לא יעזור. אם קברניטי הכדורגל הישראלי לא יעשו מעשה עכשיו, כשהמניות בשפל, אנחנו הולכים לצרה צרורה. אני מאוד מקווה שלאבי לוזון יש שפן שאני לא מכיר. אבל אני כמעט בטוח שאין לו".

        - אתה עדיין מאמין במוצר שאתה משדר?

        "לפעמים לא. אבל אני עדיין אוהב אותו".

        הזנייה של המקצוע

        ישודר בטלוויזיה או לא, הכדורגל הישראלי ימשיך להתקיים, אולם ארבל חושש לגורלו של מוסד אחר: מוסד השדרים. "הולך ופוחת הדור", הוא נאנח. "מאיר איינשטיין, רמי וייץ ואני לא נשדר לנצח. תראה, אנשי הרדיו הוותיקים זוכרים את נחמיה בן אברהם. אותו הדבר בטלוויזיה; כשאני, מאיר ורמי נפרוש, יבואו שדרים אחרים, ובעוד 15 שנה הם יהיו הסטנדרט. העניין הוא שהיום יש ספורט 5 גולד, ושם שומעים שידורים מלפני 20 שנה. את זה אי-אפשר למחוק. אם תשמע את מי שמשדר היום, ואז תשמע אותי או את מאיר משדרים משחק לפני 15-20 שנה, תגיד 'וואלה, פעם היו שדרים גדולים. איפה הם?'".

        ארבל גם מבקש למחות על ה"נטייה שהולכת וגוברת בשוק התקשורת הישראלי לצמצם בהוצאות. אם מבחינת הפקה, ואם מבחינת כוח האדם. בשידורי הספורט מתחילה איזושהי זילות. בעיני זו פשוט הזניה של המקצוע".

        מייצגים בולטים של תפיסת העולם הקלוקלת הזו, לדבריו, הם אנשי הערוץ הראשון. "גדלתי שם", אומר ארבל. "מה שקורה במחלקת הספורט כואב לי, כי בסופו של דבר, אתה לא שוכח את הבית, ושם רכשתי את המקצוע שלי. אנחנו בנינו דבר שהיה פאר היצירה. אבל הערוץ הזה לא ידע להתמודד עם התמורות בשוק. כשהתפטרתי לפני 20 שנה, יואש אלרואי, שניהל את המחלקה, אמר: 'מה ארבל ישדר עכשיו, דוק?'. זו הייתה הצהרה של מונופוליסט. ראיתי בה זלזול נוראי. חודשיים אחרי שעזבתי את הערוץ, ב-1990, כבר הגשתי תוכנית משלי בערוץ 2 הניסיוני, ואחר כך נסעתי לקופה אמריקה לשדר. מי שהיה צריך לאכול דוק, אכל דוק.

        "לא מזמן ישבתי עם משה גביש, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור", ממשיך ארבל. "אמרתי לו 'משה, הייתי מת לסיים את הקריירה שלי בערוץ הציבורי. הייתי רוצה לנסות להחזיר עטרה ליושנה'. הוא אמר שבבוא הרגע יקרא לי לדגל. בינתיים הוא כבר פרש. זה גוף שיש לו אירועים כמו גביע עולמי ואולימפיאדה. אתה יודע מה זה? תן לי אותם ביד, ואני אהפוך את העולם. לצערי, בינוניות, אפרוריות וסטגנציה אופפות את הערוץ. לא רק בספורט. וזה כנראה עניין שהוא בלתי ניתן לריפוי. אתה מבין שהטלוויזיה הישראלית עובדת בסגנון של 'חבר מביא חבר'? פרשן מביא חבר, חבר מביא פרשן. זה עדיין בנוי ככה. עדיין חיים שם דינוזאורים שאי אפשר לגעת בהם".

        - מה אתה היית עושה אחרת?

        "אפשר לעשות דברים נפלאים. למה ה-BBC יכולים והם לא? קשה מאוד להיכשל בשידור של אירוע אדיר כמו אולימפיאדה. היא עושה את עצמה. אבל מבחינת התרומה של הערוץ הראשון לחיי הספורט – היא שואפת לאפס. הייתי רוצה להחזיר את השם 'מבט ספורט'. לא כל מיני 'ראשון בשער', 'ראשון בתורה'. מה זה השמות האלה? הייתי רוצה להגיע לשם בתנאי רפורמה, לא מתוך רצון לנהל, כי בתנאי רפורמה הייתי רואה את עצמי כעמוד מרכזי ברשות השידור, שיכול להחזיר את מחלקת הספורט למקום הראוי לה.

        "זה מוסד שהגיעו למסקנה שהוא מסואב. יש שם אבטלה שהיא כבר לא סמויה, גדולה בכמויות שגובלות בפשע. זה גוף התקשורת הכי גדול במדינה, שמתוקצב כמעט במיליארד שקל בשנה. לאן הולך הכסף? לכל המשכורות של הבטלנים שאתה רואה שם. שלא תבין לא נכון, יש שם אנשים שרוצים; ששי אפרתי (מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון, א.ג.) זה בחור שמאוד רוצה לקדם ולעשות. אלא שגם הוא נתקל במערכת בירוקרטית. האמן לי, אני כבר לא יכול לראות אותם".

        קיוויתי היה עושה בית ספר

        קצפו של האייקון הטלוויזיוני גם על אנשי ערוץ 10. בקיץ שעבר החזיק עימם ארבל בחוזה לעונה נוספת כשדר הספורט המוביל של הערוץ, אך אז הופקע מידיו שרביט שידור משחקי מכבי תל אביב ביורוליג, והועבר לניב רסקין. "אם לא רוצים לשחק במילים, אז אפשר לומר שהודחתי מתפקידי", מאשר ארבל, ומגלה כי "זה הכעיס אותי. פחות המעשה עצמו, אלא יותר הדרך. זה נעשה בנונשלנטיות, באי-אכפתיות, בהכחשות, בשקרים, בפוליטיקה, בקונספירציה. זה היה מגעיל. תשאל את אנשי מכבי למה יורם ארבל לא משדר אותם".

        - למה באמת?

        "אולי יש שדרים שמקושרים יותר ממני, או שיש להם סוכן טוב יותר. לי אין בכלל סוכן. אם היית אומר לי 'שמע, אני מכיר שדר טוב ממך מבחינה מקצועית', אכבד את זכותך. אבל במקרה הספציפי הזה, אני משוכנע שנעשתה כאן עבודה פוליטית. ואני לא מנסה לגרוע מזכותו של רסקין, אבל נעשה כאן מעשה כלכלי-פוליטי. חברו יחד כל מיני כוחות שאין לי עניין איתם. האוהדים של מכבי היו רוצים שאשדר אותם. תברר".

        ועד שישוב אל המרקע שלכם, בשידור חי ממגרשי הכדורגל או הכדורסל, מעביר ארבל את זמנו בניהול הבייבי החדש שלו: חומוסיה קטנה ברחוב ז'בוטינסקי המיוזע ברמת גן ("בכל גבר יש מסעדן קטן", הוא מסביר).

        זה לא אומר שיפרוש לשם בקרוב. על שידורי הספורט אין לו כוונה לוותר. מתי זה יקרה? "או כשימאס לי, או כשימאס לצופים. הגיל הכרונולוגי הוא דבר טכני. ניסים קיוויתי בן 83, ואני מודיע לך שאם הוא היה משדר את אליפות העולם באתלטיקה, גם היום, הוא היה עושה את זה טוב יותר מכל שדר אחר שאתה מכיר. למה? כי הוא נמצא שם גם בלי לשדר. אין לו הרבה כסף, ועדיין הוא נסע לברלין. אבל שוב, אין לי תאריך יעד".

        - שידרת את מראדונה כובש ברגל וביד, שידרת אליפויות עולם, אולימפיאדות, גמר ליגת האלופות, את כל אירועי הספורט הגדולים בתבל. מה עוד נותר לך לעשות?

        "עדיין לא שידרתי את הגול הבא".

        ohad@walla.net.il