כמעט לכל אוהד כדורסל יש את ה-משחק, ב-ה"א הידיעה, שהוא לעולם לא ישכח. אירוע מכונן שאחריו הכול נראה פתאום אחרת, ובזכותו האהבה למשחק הנפלא הזה התפתחה או התעצמה. ה-משחק שלי הגיע כשהייתי בן 11. נכון, אהבתי כדורסל עוד הרבה לפני, וראיתי משחקים עוד בגיל בו לא הבדלתי ביו ארור המן לברוך ממן, אבל לא באמת הבנתי כמה אני אוהב את המשחק הזה ואת הליגה הזו עד המפגש השלישי בסדרת הגמר בין שיקגו לפיניקס ב-1993.
למי שלא זוכר או לא מכיר, להלן התקציר המתוקצר: פיניקס סיימה עונה מדהימה עם 62 ניצחונות, המאזן הטוב בליגה; צ'ארלס בארקלי בשיאו (MVP באותה עונה), קווין ג'ונסון חד מאי-פעם, דן מארלי אולסטאר. בכלל, אחלה קבוצה הייתה שם בפיניקס: טום צ'יימברס (הגירסא שלפני טראומת ה-0 מ-14), דני איינג' הסלטיק האגדי, מארק ווסט המגדל האנכי ואוליבר מילר המגדל האופקי, וגם ריצ'י דומאס (הגרסא המוצלחת - אחרי הפועל חולון ובין הסנפות הקוקאין).
מולם ניצבו השיקגו בולס האגדיים, בדרכם ל-ת'רי-פיט נכסף. ג'ורדן-פיפן-גרנט, יחד עם קרטרייט ובי.ג'יי ארמסטרונג, הרכיבו את אחת החמישיות המתואמות ביותר שידע המשחק. בשני המשחקים הראשונים בסדרה, זה פשוט לא היה כוחות. שיקגו ניצחה בקלות מרגיזה, וכנגד כל הציפיות (לסדרה צמודה), הובילה כבר 0:2 אחרי שני משחקי החוץ בפיניקס. השמשות, מצידם, תפקדו על תקן הכלה ביום חופתה, ורק חטפו. חוץ מבארקלי כולם השתנקו, ואת קווין ג'ונסון של שני המשחקים הראשונים באותה סדרה מחפשים עד היום באריזונה וסביבתה. בארקלי נראה ממש זועם בראיונות אחרי המשחק השני, והסביר בלשונו הציורית ש-"הכנסנו את עצמנו לחור עמוק במיוחד, ואנחנו נמצאים בעיר שמתאימה לחורים כאלה. האמת, אנחנו ממש מתאימים לגרנד-קניון".
עם בארקלי עצבני מהרגיל, היה ברור שלפחות אקשן ראוי ניתן יהיה למצוא במשחק השלישי - לטוב או לרע. בספרו, בארקלי כתב שמה שבאמת עיצבן אותו לפני המשחקים בשיקגו, היו הפניות של עיריית שיקגו לתושבים באמצעי תקשורת, שקראו להימנע מתקריות ומהומות בעיר במקרה של זכייה. "לכן התחלתי קמפיין משלי להציל את העיר שיקגו", הוא כתב, "אמרתי שאני כל-כך אוהב את העיר שיקגו, שאני פשוט לא אתן לה להינזק". אמר וקיים. בדיעבד התברר שבתמורה להתחשבותו הרבה, את החגיגות הבולס קיימו אצלו בבית. אבל לפני שזה קרה, באותו נחזור לאותו משחק מדובר. ה-משחק.
"משחק הכדורסל הגדול ביותר שהשתתפתי בו"
היריעה באמת קצרה מלהיכנס לקישקעס של אותו משחק, ורק נסתפק בלהדגיש שמדובר היה בחתיכת קישקע משובחת. מתח, דרמה, שלשות מטורפות של ת'אנדר-דן מארלי והקהונאס הענקיות שלו. אפילו סקוט וויליאמס הנמושה קלע סל באותו משחק. בסופו של דבר, כשהעשן ביונייטד סנטר התפזר אחרי מרתון מטורף של כמעט ארבע שעות, לוח התוצאות הורה על 121:129 לסאנס. קווין ג'ונסון, שאמר אחרי המשחק שלפי חוקי ההסתברות היה חייב להיות לו משחק טוב (25 נקודות ו-9 אסיסטים), שבר שיא NBA עם 62 דקות על הפרקט (מתוך 63 אפשריות). מארלי הוסיף 28, ובארקלי, שכזכור עלה פצוע, נתן את הנשמה וסגר ערב של 24 נקודות ו-19 ריבאונדים. "זה היה משחק הכדורסל הגדול ביותר שהשתתפתי בו", הוא יכריז לאחר מכן, "נתנו את הכל, והבולס עשו אותו דבר".
אין ספק שזו הייתה שעתם היפה של בארקלי והסאנס, שהצליחו לנצח גם את המשחק החמישי בסדרה (עדיין בשיקגו), ולחזור עם הרבה תקוות לאמריקה ווסט-ארינה, רק כדי שאותן תקוות בדיוק יתנפצו לנגד עיניהם בעזרתו האדיבה של ג'ון פקסון וה-"ת'רי-פיט" האישי שלו. אבל עזבו את זה עכשיו. למה לקלקל סיפור יפה?
אז נכון, את הקריירה של מיקי תפסתי רק בשלב של ראשון-לציון וצפונה, ואת ארואסטי ראיתי בעיקר כששיחקתי במשחקי וידאו במרכז אהרוני בכפר-סבא בבעלותו. אבל את הטריפל-אוברטיים המטורף בין שיקאגו לפיניקס ראיתי בשידור חי, ותודה לאל על כך. תודה נוספת מגיעה כמובן גם לסגנו של האל, מר צ'ארלס בארקלי.
