בדרכו שלו

אלישע לוי הגיע למשחק חייו בזלצבורג באימונית וטי שירט ספורטיבי כמו שהוא מגיע כמעט לכל אימון. מאמנים אחרים היו מתגנדרים בחליפות חתונה, נותנים לניחוחות קוקטייל ליגת האלופות לשכר אותם, אבל לוי ישב על הספסל ונראה בדיוק כמו כל אחד מאנשי הצוות. עבורו זה היה עוד יום עבודה, עוד יום עבודה אותו הוא מנהל אך ורק בדרך שלו. הוא לא נכנע לטרנדים, הוא לא נופל למלכודות, הוא הולך בדרכו שלו ומוכיח לנו בכל יום מחדש לאן סטינו. הוא לא מנסה לרצות את צורת ההסתכלות המעט מעוותת שלנו ולהוכיח למישהו שהוא מאמן גדול – המלכודת הטיפוסית של עיתונות תאבת רייטינג שמחפשת מלכים. הוא מעדיף להמשיך להיות מאמן טוב. זה מספיק.

מאמן טוב הוא מאמן של שחקנים. מאמן שעושה שחקנים. ואלישע לוי עושה שחקנים, שזה סוג חשוב מאוד של מאמן. הוא עוזר להם לקחת את המשחק בפרופורציות הנכונות ולהבין מה חשוב באמת. הוא הרים את מאור בוזגלו מהקרשים, כמו שעכשיו הוא יודע לפקס את גולסה, קטן, גדיר, גולמה, כיאל, מסיללה ואפילו משומר, לו הוא נתן את הזמן המתאים להבשיל לדרישות החדשות במכבי חיפה. גם ארביטמן פחות מסתבך אצלו ויותר כובש. דוגמה קטנה לביטחון שאלישע לוי יודע להכניס בקבוצה שלו, אפשר היה למצוא בחוסר הרצון שלו להתעסק ברכש כזה אחר עד אחרי זלצבורג. הכסף שייכנס בכל מקרה לא עיוור אותו, הוא לא רוצה לשדר לשחקנים שלו חוסר אמון דרך בורסת שמות ושמועות. אלו ערכים שיוצרים קבוצה. ומכבי חיפה של אלישע לוי היא קודם כל קבוצה.

לכמה מאמנים היה אומץ ויושר מקצועי לעלות ילדים כמו גולסה וגדיר למשחק שיקבע במידה רבה את טעמה של העונה? אלישע לוי לא הימר עליהם פתאום, הוא בנה את הרגע הזה. בזמן שעשרות היועצים שיש לו בתקשורת בכלל ובענף בפרט המליצו לו להתחזק בקשר, הוא רץ עם גדיר במשחקי תחילת העונה ונתן לו להרגיש שההימור עליו הוא אמיתי ולא קשור בהחתמה אפשרית שאולי תבוא. גם כשכולם יעצו לו להיפטר מקולמה, לא פעם בצדק, אלישע הלך עם האמת שלו. אותו דבר עם גולסה, לו הוא הבהיר מהשנייה הראשונה של העונה שהוא לא מפחד להעביר לו אחריות. מאמנים אחרים היו מבקשים רכש במקום, מי המשוגע שיילך למלחמה עם שחקנים שאין להם כמעט רזומה בליגה, ועוד מיוזמתו? כמה מהם היו מתבכיינים בתקשורת על הצורך בחיזוק? אלישע לוי לא משחק את המשחק הזה.

ההצלחה של הצוות הישראלי המנצח והמקסים של בני יהודה השכיחה במקצת את אבי מהפכת הדיאטה והחזרה לשפיות האמיתי. נקודת המוצא של התהליך החיובי היתה, לא לשכוח, בהגעה של אלישע לוי למכבי חיפה ובמה שנוצר שם. לא עם יעקובו ולא עם רוסו, אלא עם ילדים ישראלים ובניגוד לכל תחזית אפשרית. את סימני השינוי האלה אפשר כמובן למצוא בבני יהודה, שגם לא פחדה ללכת על מאמן שלא מקובל על הזרם, והיום אפילו במכבי תל אביב הגאה שמנסה פתאום להיגמל מההרגל שלה לזלזל בצעירים שקוראים להם תמיר כחלון. הקיץ מתברר שהגישה הצנועה הזו היא גם הגישה הנכונה לקבוצות ישראליות באירופה. הרבה יותר מתאים לנו לשחק את תפקיד האנדרדוג וזו גם לא בושה. תשוו את זה לנבחרת הלוזונית השחצנית שהכריזה על עלייה למונדיאל עוד לפני המשחק הראשון, ותבינו לבד מה השתנה ואיפה.

לא בטוח שאלישע לוי יעשה את ההשוואות האלה, אבל אם הוא יעבור את זלצבורג, ההישג שלו יהיה לא פחות גדול מאלו של רוני לוי ויצחק שום. נכון, זלצבורג היא לא ליברפול, אבל היא לא הרבה יותר גרועה מגראץ. כשמשווים בין הסגלים שהיו לאלישע לוי וקודמיו, זה די מתאזן. בכל מקרה, זה המשחק ששם את החותמת למי שעוד היה ספק. לכל מי שעדיין פקפק. לכל מי שלא הבין מה בעצם אלישע לוי עושה במכבי חיפה. אנחנו אולי נוכל לקרוא לזה מהפכה, אבל עבור אלישע לוי זה בסך הכל עוד יום עבודה מוצלח.