האויב מספר 1

מה עבר בינינו: מלבד משחק ידידות אחד מ-1978 בו ניצחנו, אנחנו פשוט לא מסוגלים לדגדג לוויקינגים האלה, שניצחו אותנו שבע פעמים. שני המשחקים הרשמיים היחידים עמם הסתיימו ב-0:8 מהדהד לטובתם. בוא נודה, הם פשוט נראים ספורטאים, וכל משחק נגדם מנער את האבק מקלישאות השרירים הקצרים והכושר הגופני הלקוי של הכדורגלן הישראלי. הם בלונדינים, גבוהים, חסונים ורצים בלי הפסקה. התסכול נוראי, כזה שגורם לנו להרים ידיים עוד לפני שריקת הפתיחה. אפילו דור הזהב שלנו, שבא חדור ביטחון ואמונה ומלא בניסיון אירופי, התרסק מולם, ובשלב מסוים זה נראה כמו תיכוניסטים שמפרקים את ילדי ד' 2.

משחק מייצג: ה-5:0 המאמלל שהדנים האכילו אותנו ב-1999 ברמת גן, חשף בפנינו את הפער האמיתי בינינו לאירופה, על כל המשתמע. האמת מעולם לא הייתה מרה יותר. במקום חוסן מנטלי קיבלנו התפרקות, חיפשנו היסטוריה וקיבלנו היסטריה, רצינו מקצוענות וקראנו על נערות ליווי. הציפיות למאבק פלייאוף אדיר התפוגגו כבר בדקה ה-2. כמו תמיד, והפעם ביתר שאת, גמרנו בחוץ.

המצב הנוכחי: ביום שננצח אותם נדע שאולי בכל זאת יש לנו מקום באירופה.

מה עבר בינינו: זה עדיין בחיתולים, זו יריבות בהתהוות, אבל העובדה שכבר קמפיין שני רצוף אנחנו נלחמים איתם על מקום במונדיאל, גורמת לנו להעריך מחדש את יחסינו עם מדינת השוקולד ושעון הקוקייה. מה שמרגיז אצל השוויצרים זאת האפרוריות שלהם. הם נראים בדיוק כמו היריבה שאנחנו יכולים וצריכים לעבור, בדרך לבמות הגדולות של הכדורגל העולמי ולהכרה שאנו כה צמאים לה, אבל בכל פעם מחדש הם מוציאים לנו את המיץ ואת הנשמה. פתאום אנחנו מגלים שכדי לחלץ מהם נקודה, חייבים איזו התעלות של בניון או שער מזליקי של קייסי. העובדה שניצחנו אותם רק פעם אחת, במשחק ידידות בשנת 1968, מוכיחה שהאפור שלהם ורוד לעומת ההווה הקודר שלנו.

משחק מייצג: ה-1:1 ההוא בבאזל ב-2005 טרי בזיכרון, והיו בו את כל המרכיבים שגורמים לנו להתעצבן בכל פעם שאנחנו שומעים את השם "אלכסנדר פריי". גרנט היה חייב ניצחון כדי להעפיל למונדיאל, והתחושה הייתה, כרגיל, שזה אפשרי. במקום להסתער על היריבה, ישראל בנתה בונקר שהשאיר אותה בבית. השוויצרים עקפו אותנו בהפרש שערים בדרך לגרמניה 2006, המונדיאל השמיני שלהם.

המצב הנוכחי: המשחק בשוויץ באוקטובר הקרוב הוא מבחן בגרות עבורנו. תיקו או הפסד, ואפשר לדבר על יריבה שהפכה למנחוס מודרני.

מה עבר בינינו: שער הנגיחה הבלתי נשכח של סטלמך לרשתו של יאשין היה ה"אנחנו על המפה" של הכדורגל הישראלי. באותם ימים ברית המועצות היתה ענק אמיתי, שהיה גדול עלינו בכמה מספרים, והשער הזה גילם בתוכו תקווה, אמונה, והכרה עצמית עבור אומה שלמה. ברבות השנים, כשהסובייטים הצטמקו לממדים רוסיים, היריבות הפכה לצמודה ומרתקת יותר מבחינה ספורטיבית. העלייה הרוסית לישראל הוסיפה פלפל למפגשים בין הנבחרות, ומדובר בעצם בסוג של דרבי.

משחק מייצג: בנובמבר 2007 היריבות טיפסה לשיא חדש. אנגליה התפללה לניצחון ישראלי, שימנע מהרוסים העפלה ליורו, ואיש עסקים מהממלכה הבטיח מרצדס לשחקן שיכבוש את שער הניצחון. הרוסים תקפו ותקפו, אבל עומר גולן כבש וגרם לחוס הידינקים מפח נפש.

המצב הנוכחי: הרוסים עלו בכל זאת למונדיאל, אבל לא שכחו את העקיצה הישראלית. הנקמה תבוא בפגישה הבאה.

מה עבר בינינו: ה-יריבה שלנו בשנות ה-60 וה-70. אם היה לנו גבול משותף איתם, יתכן שהיתה פורצת מלחמה. המפגש הרשמי הראשון בגמר אליפות אסיה ב-1964 היה חיובי מבחינתנו עם 1:2 מתוק. בדרך לאולימפיאדת מונטריאול ניצחנו אותם בצורה מרשימה (1:3) וחילצנו תיקו מאופס, אבל גם ראינו אותם מתחבקים על חשבוננו. שער של צ'ה בום קון בהארכה ב-1973 מנע מישראל מונדיאל שני רצוף, ובקדם מונדיאל 1978 הם החטיפו לנו בסיאול. מדובר ביריבות שנכחדה מן העולם משום שהם נשארו באסיה ואנחנו התקדמנו לאירופה. רגע, משהו לא מסתדר במשפט הזה, מאז 1986 הם דפקו נוכחות בכל המונדיאלים...המממ...מי פה התקדם?

משחק מייצג: דרום קוריאה היא הסיבה העיקרית לכך שלפני כל מונדיאל אנחנו מתרפקים על השער ההיסטורי של שפיגלר, ואפשר ללמוד מכך על האיכות האמיתית של אותו דור שנחשב למוצלח בתולדותינו. ב-1977 הגיעה הנבחרת לסיאול למשחק קריטי על העלייה למונדיאל 1978. מלמיליאן השווה ל-1:1 והבחורים של דוביד שוויצר כבר פנטזו על ארגנטינה, אבל צ'ה בום קון האגדי, סוג של גולית מלוכסן עבור ילדי ישראל, ניצל טעות בהגנה הישראלית (כמה דורות של חובבי כדורגל קראו את המשפט הזה, הא?) והעלה ל-1:2. הנבחרת ההמומה לא הספיקה לומר "סמסונג" וג'ים קוק קין כבש את השלישי. שייע פייגנבוים והחברים ירדו בוכים מהמגרש. גם זה לא חדש.

המצב הנוכחי: שלום עולמי. את הדרום קוריאנים נפגוש רק במשחקי ידידות, כי ברור שלא נעלה למונדיאל.

מה עבר בינינו: ההיסטוריונים עדיין מנסים לפענח איך עם סימפטי וחביב כמו האוסטרלים הפך לסוג של עמלק מודרני. בשנות ה-80 ילד ששמע את צמד המילים "פרנק ארוק" הניף אוטומטית את הרעשן. משחקי הראש-בראש על ההעפלה למונדיאלים והאולימפיאדה הפכו למאבק חם, עמוס רגשות ולוחמה פסיכולוגית (זוכרים את פרנק ארוק עם "שלמה קירט הוא השחקן הכי חשוב בנבחרת ישראל"?). המשחקים עצמם היו ברוטלים והזכירו יותר ריב חמולות מאשר מפגש ספורטיבי.

משחק מייצג: אוי, כל מפגש היה פנינה, אבל המפגש ב-1988 בכרייסטצ'רץ' הוא אולי הקלאסי מכולם. שתי הנבחרות נאבקו על מקום באולימפיאדת סיאול, וישראל שיחקה את משחק הבית שלה בניו זילנד. האוסטרלים באו להוציא תיקו, וכבר מהפתיחה שיחקו בנוקשות. אחרי שאנדי מקדואל דרך על ראשו של ירון פרסלני, אבינועם עובדיה חטף עצבים וירק על פניו של פרנק פארינה. מה נאמר, זיכרון בל יימחה.

המצב הנוכחי: עוד יריבות שהחזירה את נשמתה למשרדים של פיפ"א. התמונות של פרנק ארוק משתולל משמחה אחרי שער אוסטרלי לרשתם של אריה חביב או בוני גינזבורג חסרות לנו. ככה זה עם נוסטלגיה, מתגעגעים אפילו לימים השחורים ביותר.

מה עבר בינינו: מאז 1967, כשדה גול הפסיק חד צדדית את השותפות עם ישראל, אנחנו והצרפתים כבר לא. קרלה ברוני קצת חיממה את היחסים בשנים האחרונות, אבל על הדשא היריבות הגדולה נותרה בעינה. אולי זו היהירות הצרפתית, אולי הרצון הישראלי להוכיח שאנחנו מסוגלים להקשות על הקרם דה לה קרם של הכדורגל העולמי, אבל למרות שנבחרת הטריקולור היא אחת הגדולות בעולם, אנחנו תמיד מוצאים את תעצומות הנפש לעמוד מולם בכבוד. והצרפתים מזיעים: בתשעת המפגשים הרשמיים יש לישראל ארבע תוצאות תיקו, ארבעה הפסדים (די מכובדים, כן) וניצחון אחד בלתי נשכח. שני המשחקים האחרונים נגמרו ללא הכרעה.

משחק מייצג: נו מה, ודאי שה-2:3 מ-1993. לצרפתים היתה נבחרת דליקטס, מועמדת לזכייה במונדיאל 1994, וכל מה שהיא הייתה צריכה זה לנצח בבית את ישראל הקיקיונית, שרשמה בכורה מחודשת באירופה. זה נגמר בזעקות השבר של מאיר איינשטיין ובז'ראר הוייה עם הידיים על המותניים, ממאן להאמין. זרעי האיבה נטמנו, ומאז הצרפתים נותנים לנו הרבה כבוד. גם כשלא צריך.

המצב הנוכחי: בשנים האחרונות כל מפגש עם הצרפתים נוטע בנו ביטחון שיש לנו את היכולת ואנחנו ראויים להעפיל לטורנירים העולמיים, עד שבאה איזו שוויץ ומורידה אותנו לקרקע.

מה עבר בינינו: ידוע שהריבים הכי קשים, הקנאה הכי גדולה והשנאה הכי יוקדת הם בתוך המשפחה. קפריסין היא בעצם ישראל על אי, ולמרות שהם שייכים לאיחוד האירופי אנחנו לא נותנים למציאות לבלבל אותנו - הם חלק מהשכונה שלנו. בכל בניין תמצאו את השכן המתנשא, זה שלא אומר שלום במדרגות, מתפאר בג'יפ שלו ומלגלג על השכן הצנוע מהקומה הראשונה. כלומר, אנחנו. תמיד הבטנו על הקפריסאים מלמעלה, ולא נתנו לקרבה הגיאוגרפית והמנטלית לשכנים לגרום לנו להבין שבכדורגל אנחנו לא עולים עליהם במאומה. תמיד כשחשבנו שאנחנו על הסוס, הגיע לו המפגש המסורתי עם הקפריסאים (שמונה משחקים רשמיים בין 1996 ל-2004!), ופוצץ את הבלון.

משחק מייצג: בנובמבר 2004 הבחורים בכחול-לבן השיגו ניצחון ראשון, היסטורי, על אדמת האי השכן. אחרי ה-1:2 הדרמטי, התחושה בנבחרת היתה כאילו שחררנו את הכותל המערבי בחומת האצטדיון בניקוסיה.

המצב הנוכחי: רצף המפגשים נקטע, אבל אנחנו הרי יודעים שבמזרח התיכון הפסקת אש היא בסך הכל זמן להצטיידות והכנות לקראת הסיבוב הבא.

מה עבר בינינו: היריבה האולטימטיבית של הנבחרת וקבוצות הכדורגל הישראלי. יש פה הכל. האוסטרים לא חביבים עלינו עוד מתקופת האנשלוס עם היטלר, ולא שכחנו שבימיו של ולדהיים כמזכ"ל האו"ם הוחלט כי "ציונות זו גזענות". המפגש שמייצג יותר מכל את ההבדלים בין אירופה הקלאסית למזרח התיכון.

מבחינה ספורטיבית מדובר בנייר הלקמוס שלנו: כשרק הצטרפו לאירופה, האוסטרים עשו לנו קבלת פנים מעצבת עם 5:2. כשרק גדלנו, האוסטרים הראו לנו שיש לנו מה למכור ביבשת עם אחד הניצחונות הגדולים ביותר של נבחרת ישראל. כשכבר השתחצנו, האוסטרים החזירו אותו לקרקע עם השער ההוא של אנדי הרצוג. בזכותם עלינו לראשונה לליגת האלופות ולידם תמיד הבנו איפה הכדורגל הישראלי עומד באותו רגע.

משחק מייצג: באוקטובר 2001 הופל מעל הים השחור מטוס רוסי שהמריא מנתב"ג, והאוסטרים ניצלו זאת וסירבו לבוא לארץ באמתלה שהמצב הביטחוני מסוכן. המשחק נדחה, ובסופו של דבר מנע מאיתנו להעפיל לפלייאוף מוקדמות מונדיאל 2002. ישראל הוליכה 0:1, החבורה של נילסן נראתה בטוחה בשלב הבא, עד שגרשון הכשיל את איביצ'ה ואסטיץ' בתוספת הזמן. הרצוג בעט, נמני פתח רגליים והאוסטרים חגגו על חשבוננו עם שריקת הסיום. אייל ברקוביץ' זעם על התיקו-שכולו-הפסד, סירב ללחוץ את ידו של גילברט פרילאסינג האוסטרי ונענה בקללה עסיסית. תמונה שמסכמת את הכל.

המצב הנוכחי: לא נשכח ולא נסלח. על הכל. יאללה אלישע, כנס בהם.