סוף מסלול

כשהרייטינג קובע, גם מלכת הספורט נאלצת לפעמים להשתחוות. זה מה שקרה בגמר הריצה ל-100 מטרים במשחקים האולימפיים בסיאול 1988. המארגנים האסיאתיים לא יכלו להרשות לעצמם אירוע כל כך גדול כשהציבור האמריקאי ישן, כך שהם נאלצו לקבוע את ריצת הגמר בין קרל לואיס לבן ג'ונסון לשעה החמה ביותר של היום, 13:30 בצהריים. 20 שנה לאחר מכן, וכמה מאות קילומטרים ממערב לסיאול, נאלצו מארגני המשחקים האולימפיים בבייג'ינג להתמודד מול אותה סוגייה, רק שהפעם תחרויות השחיה הפכו לחשובות יותר. אין ספק שלמייקל פלפס היה חלק בזה, אבל לא פחות גם לעובדה שמאז מוריס גרין, כמעט כל ספרינטר אמריקאי מוביל נתפס על שימוש בחומרים אסורים. טייסון גיי, שהיה אמור להתחרות על התואר בבייג'ינג, נחשב לנקי מאז ומתמיד, אבל נראה שאת האמריקאים שבורי הלב זה כבר לא ממש עניין, ומלכת הספורט האמיתית מבחינתם הייתה זו שגרה בבריכה.

התוצאות של האתלטים האמריקאים בבייג'ינג 2008 רק ממחישות את הצרה הגדולה של הענף הזה בארצות הברית. הם סיימו את המשחקים עם 23 מדליות, כאשר מאזן מדליות הזהב שלהם ירד ל-7 בלבד לעומת 14 באליפות העולם שהתקיימה רק שנה לפני כן באוסקה שביפן. הם אמנם הובילו את טבלת המדליות, אבל המאזן הזה נחשב לכשלון ענק שרק הוסיף עוד מלח לתבוסה לסין בטבלת המדליות הסופית של המשחקים. אז מה קרה למדינת החופש והאתלטיקה?

ההפללות של מריון ג'ונס, ג'סטין גאטלין, טים מונטגומרי ועוד רבים שהיו טובים - הן ככל הנראה רק חלק קטן מהיקף ענק של פרשיות סמים שליוו את האתלטיקה האמריקאית בעידן המודרני. רק לאחרונה פורסמו עדויות שלפיהן 34 אתלטים אמריקאים נכשלו בבדיקות סמים שנערכו להם בתקופת ההכנה למשחקי לוס אנג'לס 1984. הבדיקות נערכו מטעם הוועד האולימפי האמריקאי, שם כנראה חשבו רק על מדליות במשחקים והעדיפו לשמור עליהן כסוד מדינה. שמות האתלטים לא פורסמו, אבל מיותר להזכיר שבתקופה הזאת כיכבו לא מעט מהאתלטים האמריקאים הגדולים בכל הזמנים. ככל שהזמן עובר התמונה הולכת ומתבהרת. אז אולי במזרח גרמניה הגזימו עם כמויות הטסטוסטרון שניתנו לספורטאיות, ואולי איזה "משוגע" קנדי שכח להפסיק עם הסטרואידים בזמן - אבל החומרים האסורים תפסו מקום חשוב באתלטיקה האמריקאית מאז ומתמיד, ועד לא מזמן.

כיום, נראה שהמדינה שבה הכי קשה להתחרות ולצרוך סמים ממריצים היא ארצות הברית. אחרי כל הפרשות ובמרכזן פרשיית "מעבדת באלקו", הרשות האמריקאית למניעת סמים בספורט הגבירה את האכיפה והשתלטה על התאחדויות הספורט השונות. אתלטים מובילים כמו אלוף העולם בספרינטים, טייסון גיי, מבינים שכדאי להם מאוד להצטרף לתכניות שבמסגרתן הם עוברים בדיקות סמים לאורך כל השנה - כל זה על מנת להחזיר את האמון לציבור האמריקאי. אחרי שמלכת האתלטיקה האמריקאית מריון ג'ונס הודתה שהזריקה חומרים לבטן, משימת החזרת האמון היא קשה, אבל הכרחית. בכל מקרה, נראה שבינתיים רשויות האכיפה בארצות הברית עושות את העבודה ורשימת הנתפסים הולכת ומצטמצמת, אם לא נעלמת בקרב הבכירים שבהם. במדינות אחרות האתלטים הערמומיים ממשיכים לנסות ולעבוד על המערכת שוב ושוב, אבל בארצות הברית הם כבולים. והנה סיבה ראשונה ומספיק טובה להידרדרות של האתלטיקה האמריקאית - כנראה שהיא פשוט נקייה יותר.

פעם היו מקצועות שהיו מזוהים בעיקר עם האתלטיקה האמריקאית: ריצות הספרינט הקצרות לגברים ונשים, קפיצה לרוחק, 110 משוכות והדיפת כדור ברזל לגברים. אז אולי לא נכון להגיד שהמקצועות האלה נעלמו מהמפה האמריקאית, אבל הם ללא ספק הידרדרו, לצד התעוררות מרשימה של לא מעט מדינות מאירופה ומהקאריביים. בריצות הספרינט הסיפור ידוע. לא רק שג'מייקה השתלטה על תוארי האיש והאישה המהירים בעולם, אלא גם מדינות אחרות מהקאריביים (הבהאמאס, טרינידד וטובאגו, אנטיגווה) שולחות אצנים רציניים, שלעיתים משאירים רק מקום אחד או מקסימום שניים, מתוך שלושה או ארבעה שהיו תמיד "שמורים" לאמריקאים בריצת הגמר. אצל הנשים מדובר בשליטה ג'מייקנית מוחלטת, ואם צריך להזכיר, שלוש ג'מייקניות עמדו על הפודיום אחרי גמר ה-100 בבייג'ינג.

בקפיצה לרוחק מספיק מבט חטוף לקרבות בין קרל לואיס למייק פאוול בתחילת שנות התשעים, כשמי שהשתרך בדרך כלל מאחוריהם היה הקופץ האמריקאי השלישי, לארי מייריקס. בבייג'ינג 2008, לא היה אפילו קופץ אמריקאי אחד בגמר. גם בתחרות לנשים, היכן שכיכבה בעבר ג'קי ג'וינר קרסי, לא נראתה אף קופצת אמריקאית בפודיום. ריצת ה-110 משוכות לגברים, שהתהדרה עד לא מזמן בתותחים כמו אלן ג'ונסון וטרנס טראמל, פינתה מקום לקרב בין קובה לסין, ומבין שלושה הודפי כדור ברזל אמריקאים שנחשבו לטובים בעולם, רק אחד עמד על הפודיום (ולא במקום הכי גבוה) בבייג'ינג. למזלם של האמריקאים (וחסר להם שלא) הם עדיין שומרים על ההגמוניה בריצות ה-400 מטרים (כולל שליחים ומשוכות), אבל בכל מקצוע אחר הם כבר לא חסינים. אם זה לא מספיק, הם יופיעו בברלין ללא האלוף האולימפי בקרב 10, בריאן קליי הפצוע, וגם ללא אתלט קרב ה-10 השני שלהם טום פאפאס. מצד שני, הם מועמדים להחזיר לעצמם את התואר בקפיצה לרוחק לגברים, ואולי גם בהדיפת כדור ברזל. ליתר ביטחון, האמריקאים נקטו בשנים האחרונות בעוד כמה פעולות לא אופייניות להם לאור המצב, כשהבולטת שבהן הייתה איזרוחו של הרץ הקנייתי ברנארד לאגאט, שהביא להם את הדאבל בריצות ל-1,500 ו-5,000 מטרים באוסקה 2007.

על רקע כל הבעיות שהוזכרו כאן, התאחדות האתלטיקה האמריקאית הודיעה כי היא יוצאת לדרך חדשה לשיקום האתלטיקה ובמרכזה תכנית שנקראת "פרוייקט 30". המטרה היא לזכות ב-30 מדליות בלונדון 2012, והכוונה היא לעשות את זה גם בברלין 2009 כהקדמה. עם זאת, 30 המדליות לא יהיו שוות מבחינתם אלא אם שליש לפחות יהיו מזהב, כך שמחכה להם לא מעט עבודה.

האמריקאים החליפו את הצוות הניהולי ומי שעומד כיום בראש התאחדות האתלטיקה הוא דאג לוגן, שהיה בעברו הקומישינר של ליגת הכדורגל המקצוענית בארצות הברית (ה-MLS). לוגן, שנכנס לתפקידו ערב המשחקים האולימפיים בבייג'ינג, ביצע מספר ריענונים בהיבטים המערכתיים של ההתאחדות, אבל במשך שנה שלמה הוא סופג בעיקר ביקורות מאנשי מקצוע, על התנהלות חובבנית כביכול. הביקורות האלה מגיעות בעיקר על רקע ההשקעה הגוברת בספורטאי העילית לעומת שאר הפעילים, כך שאליפות העולם בברלין (שידורים ישירים בערוץ 1) תהיה מבחן קריטי לתפקודו של האיש.

בכל מקרה, אם להיות ריאליים, האתלטים האמריקאים עדיין מועמדים ל-10 עד 12 מדליות זהב בברלין - השאלה הגדולה היא איך זה יעמוד במבחן המציאות, והאם ג'סי אואנס המנוח יוכל להתגאות ביורשיו מארץ החופש, שגדלו על סיפורי גבורתו מהמשחקים האולימפיים ב-1936.