בליגת העל רועדים?

דומה שהביטוי "זר לא יבין זאת" הומצא במיוחד בשביל יום ראשון האחרון ומשחק האימון נגד בית"ר ירושלים. כמה דקות אחרי פתיחת המשחק, שער 5 כבר נסגר, גם בשער 2 היו לא מעט לחצים בכניסות, וקצת לפני המחצית כל יציע 2 וכל יציע 5 היו מלאים. גם בשער 3 היו לא מעט אנשים שניסו לזהות את המתרחש במרחק 200 מטר מהם. למביט מהצד, העובדה שיותר 4,000 איש הגיעו למשחק אימון, אפילו שהוא מול בית"ר (או נכון יותר מול שחקנים מבית"ר) עשויה להראות מוזרה ואולי בצדק. אבל לא לנו. 4,000 איש במשחק אימון הם תולדה של רעב אמיתי שלא קשור רק ליריבה שהגיע עם הרכב חלקי במיוחד. לפני כחודש, תחת חום אימים, הגיעו יותר מ-1,000 איש למשחק אימון מול הפועל בת ים הלא אטרקטיבית. כולם סקרנים לראות את הקבוצה החדשה ולגלות כמה מחובר למציאות הסלוגן באתר הרשמי "בליגת העל כולם רועדים".

מוזר? אולי לזר. הרבה פחות מוזר למי שנמצא כאן ומכיר את הרעב הגדול שיש בבאר שבע לכדורגל ולמשחקים מול יריבות שאפשר לזהות בעין בלתי מזוינת מיציע 3 בוסרמיל לפחות חצי משחקני ההרכב שלהן. אחרי 4 שנים באי השדים ומשחקי עונה מול הפועל חיפה והפועל פ"ת, הקהל של הפועל באר שבע הוא החדשה הכי טובה שיצאה מהגדלת הליגה. לא מעט פעמים יורדים על הקהל הזה והלחץ שהוא יכול להשרות - כאילו שאוהדי מכבי ת"א זורקים אורז על שחקניהם, שיש מאמן שעבד בבית"ר ים ולא ספג שריקות בוז ושהקהל של מכבי חיפה לקח אליפות בלי לשתות למאמן את הדם. ברעננה ועכו אין לחץ, כיוון שלחץ הוא תולדה של כמות אוהדים ובבאר שבע, כמו שאפשר להבין ממשחק האימון נגד בית"ר, יש המון מזה. צרפו לזה את הרעב, והרי לכם טירוף של ממש.

אבל הכי קל לרדת על האוהדים האלו. הם רחוקים, מרוכזים ברובם המכריע בעיר מרוחקת מעבר להרי החושך (הידועים בחלק מהמפות גם כ'צומת גדרה'), העיתונאים לא פוגשים אותם ברחוב או בקפה - ריחוק שבהרבה מקרים יצר נקודת מבט כמעט סטיגמטית, כזו שממתגת אותם כיאה לאנשי המדבר כ"חמולות" (בחירה מעניינת ולא מקרית של דימוי) שמעודדות רק את השחקנים מהשכונה שלהם. זה לא משנה לחלקם שכמות השחקנים הבאר שבעיים הולכת ונשחקת לטובת שחקני רכש שאפשר להביא בכסף הגדול. למה שישנה לזר שלא מבין.

הרעב הזה לכבוש כבר את הליגה האמיתית או לפחות להרעיד את בלומפילד וטדי ולתת קרבות עידוד הוא כל כך גדול, עד שהוא השכיח את העובדה שהקבוצה שתעלה לשחק בשנת ה-60 של המועדון עם הסלוגן "גאוות הנגב" על החזה היא הקבוצה הכי פחות באר שבעית בהיסטוריה. היסטוריה של מועדון פריפריאלי שחלק גדול מהדלק שמניע אותו הוא הרצון להראות להם שם במרכז. הקבוצה כל כך לא באר שבעית, שיש חשש שבמשחק מול מכבי נתניה ישחקו יותר באר שבעים במדי נתניה. הזהות עד כדי כך בעייתית, לא מעט גם בעקבות הויתור על אופיר חיים ופרישתו של אסי רחמים, כנראה הובילה למצב שבו מאמן השוערים מככב בקמפיין מכירת המנויים ברדיו. לדעתי, זו פעם ראשונה בהיסטוריה שמאמן שוערים הוא הפנים של הקבוצה. נו טוב, אסי הוא באמת חד פעמי.

רק מה, גם הכסף שיש היום בבאר שבע לא שכנע שחקנים ששווה לרדת דרומה גם במציאות הכלכלית הנוכחית. אין שם שלא נזרק תחת הטייטל מועמד להפועל באר שבע, אבל הקשר עם רובם נגמר בערך שם. בפני אלונה ברקת עמדו שתי אפשרויות: הראשונה, לשבור את השוק המנומנם ולפוצץ סכומים. השנייה, להביא שחקנים עם רזומה לא מרשים או בעייתי תמורת סכומים גבוהים יחסית. ברקת ועזורי בחרו באופציה השנייה והתוצאה היא סגל ארוך מאוד, עם המון שחקנים חדשים. למעט קאלה, זהו סגל נטול כוכבים של ממש עם הרבה שחקנים שזהים ברמתם.

לפחות ממשחקי האימון, נדמה שגם אם בליגת העל לא כולם רועדים, הסקוואדרה עזורי תהייה קבוצה לא רעה בכלל. לא נוצצת וכנראה גם לא כזו שתאבק על תואר, אבל כזו שעובדת על המגרש. האוהדים של באר שבע אמנם אוהבים ספקטקל, אבל הם אוהבים לא פחות לראות את השחקנים שלהם נותנים הכל על המגרש. השאלה היא כמה פרויקט עזורי יצליח להדבק וכמה האוהדים יצליחו להרגיש שמדובר בשחקנים שלהם? הרעב המעוור ייגמר מתישהו.