רישיון לטעות

היתרון הגדול של מכבי חיפה הוא הריחוק מאור הזרקורים, שמאפשר לה ללמוד משגיאות. ההמשכיות בסגל הישראלי מבורכת, אבל רק הזרים החדשים יכריעו אם ההצלחה תימשך

אודי הירש

יש נוסחה ברורה מאוד להצלחה של קבוצות כדורסל ישראליות שאינן מכבי תל אביב: מיקום הרחק מאור הזרקורים. אין זה מקרי ששני המועדונים היחידים שלקחו מהצהובים אליפות ב-40 השנים האחרונות היו הפועל גליל עליון והפועל חולון. אם גליל היתה זוכה ב-1993 ליותר תשומת לב תקשורתית, מישהו היה מעלה בשלב מסוים את סוגיית השכרות של ברד ליף, שמיעט להתאמן אף שהיה השחקן המרכזי בקבוצה; אם חולון לא היתה עולה חדשה ב-2008, שיטות האימון הלא קונוונציונליות של מיקי דורסמן היו מושכות הרבה יותר אש. רק ששתי הקבוצות הללו יכלו להרשות לעצמן להתפתח בהדרגה, להפסיד קצת בדרך, לתקן ולזכות בתואר. בקבוצה גדולה ומתוקשרת הלחץ משתק ואין פריבילגיה לטעות. בעונה שחולון דהרה לאליפות, הפועל ירושלים החליפה מאמן, סבלה מסכסוכים פנימיים ולא עלתה אפילו לפיינל פור.

גם מכבי חיפה נהנית מהשקט המבורך של הפריפריה. פעם, בשנות ה-80, היתה בעיר הכרמל סצינת כדורסל תוססת ומשחקי דרבי סוערים לעיני 3,000 צופים. היום, אחרי כמעט 20 שנות יובש, קבוצת הכדורגל המקומית מושכת כמעט את כל תשומת הלב והתקשורת הארצית עדיין מתרכזת במכבי ובירושלים. כך הצליח אבי אשכנזי לעבור בשלום שנה לא קלה, שבמהלכה נקלעה קבוצתו לרצף הפסדים, התחזקה בשני זרים בצעד של פאניקה ואז סיפסלה שניים כדי לחזור לאיזון. אשכנזי יכול היה להרשות לעצמו לתלות את הפרת ההרמוניה הקבוצתי בצירופם של מאליק דיקסון וצ'יין גאדסון, בלי שאף אחד יתהה מה היה חלקו בהבאתם, ועוזרו אלעד חסין יכול היה לסתור את הוראותיו לקבוצה בפסקי זמן מול המצלמות בלי שיתעורר סקנדל. לכל היותר דיברו על זה פעם בשבוע ב"חמישיות", לא יותר. שימו את מקבץ האירועים האלה בקבוצה לחוצה יותר, עם אוהדים מעורבים ותקשורת חטטנית, וספק אם חיפה היתה עולה לשני גמרים.

ההישג הכפול איפשר את היציבות על הקווים ובסגל הישראלי, וזה היתרון הגדול של חיפה בליגה שמתחילה בכל שנה מאפס. היא אמנם מחליפה כמעט את כל הזרים, אבל שומרת את דבון ג'פרסון המוכשר, שכבר עבר את חבלי הקליטה בכדורסל האירופי ואמור העונה להיות השחקן המרכזי מהרגע הראשון, רגע לפני שייעלם לרוסיה, ספרד או ה-NBA. גם המהלך המבורך של השקעה בהפועל טבעון, והשאלת זר שאמור להתפתח בלאומית, מעידה על שאיפה בריאה להמשכיות. לאור הגירעון של הפועל ירושלים והקיפאון הדי מוחלט בשוק, נראה שחיפה מבססת את מקומה כקבוצה מספר שניים לישראל, למרות הוויתור המקומם על ההופעה באירופה.

למרות זאת, חשוב לזכור שהיציבות בסגל הישראלי לא מבטיחה דבר. חיפה היתה תלויה בעונה שעברה באופן כמעט מוחלט בקפריזות של דורון פרקינס (סגנון משחק כזה לא היה מתקבל בהבנה במכבי תל אביב או ירושלים, כפי שלמדו על בשרם וויל ביינום ו-וויל סולומון). מי שינסה להיכנס לנעליו – ככל הנראה דרור חג'ג' – לא שיחק עונה שלמה. פרט לג'פרסון, ישחקו בחיפה ארבעה זרים חדשים, שיכולתם היא תמיד נעלם עד הג'אמפ בול הראשון. ההחתמה של ג'רמי טיילר הצעיר עשויה להתגלות כהברקה אך גם עלולה לגרום להסחות דעת, כתוצאה מטלפונים מהסוכן ומעיתונאים אמריקאים שתוהים מדוע הילד לא זוכה לדקות משחק. כך שסביר להניח שגם השנה אשכנזי יטעה קצת, שאלעד חסין יסתור אותו פה ושם ושחיפה תפסיד בכמה משחקים מיותרים. למזלה, רק מעטים יבחינו בכך, ואין מרשם טוב מכך להתאוששות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully