הוא לא זכה לשחק ליד מוציאים גדולים לפועל, והטייטאנס לא התברכו בהגנה חזקה במיוחד שהייתה מורידה מסטיב מקנייר את הלחץ. אלה פגעו גם בבריאותו של סטיב, שנפצע לעתים קרובות עקב העומס שנפל עליו, וגם בהישגיו כשלא זכה בתארים ולא שבר שיאי סטטיסטיקה. הוא התאפיין בכך, שבדרך כלל הוביל את קבוצתו הרבה יותר רחוק מהמצופה, אך נאלץ להיכנע בסופו של דבר לקבוצות חזקות בהרבה מהטייטאנס, כגון הראמס והפטריוטס. אולם, ההישג הגדול ביותר של מקנייר הוא בכך שבזכותו עברנו שינוי תפיסתי, ועל אף המציאות התחרותית האכזרית של החברה המערבית, למדנו להעריך את המפסיד לא פחות מאשר את המנצח, ולעתים אף יותר. אני מתכוון כמובן לסופרבול של 1999, הידוע בכינויו "היארד הארוך ביותר".
במצב של 0:16 ל"הצגה הגדולה ביותר על המשטח", סט. לואיס ראמס, המשחק נראה גמור. אולם הטייטאנס ומקנייר לא נכנעו, ובקאמבק מעורר השראה השוו את התוצאה. וורנר מצא את ברוס במסירה ארוכה נגד הסקנדרי הפצוע של טנסי, והעלה את התוצאה ל-16:23. ואז הגיע הדרייב של מקנייר, שנעצר יארד אחד מהרדזון. נכון, גם אם היה טאצ'דאון באותו מהלך, הוא היה רק משווה את התוצאה ולא ברור כיצד ההארכה הייתה מתפתחת. חשוב לזכור דבר אחד: בדרך כלל זוכרים את המפסידים בגלל פעולה כושלת כלשהי בסיום המשחק, כדוגמת "ווייד רייט", "הפאמבל" או "רד-רייט 88". במקרה של מקנייר, המסירה האחרונה שלו לדייסון לא הייתה מהלך כושל, אלא מהלך שהצביע על מאמץ מירבי אדיר. הוא לא זכה אומנם לתיעוד רשמי על לוח התוצאות, אך אין זה גורע מגדולתו.
אני אוהב להשוות את המשחק הזה לסרט "רוקי", שבו ערכו של הניצחון הרשמי מתגמד לעומת המאמץ שמשקיע הצד הנמצא בתנאי פתיחה הרבה יותר קשים. כשמסתכלים מנקודת מבט הזאת, מקנייר הוא הדמות המקבילה לזו של רוקי אחד שבא כאנדרדוג מוחלט, אך עשה מעל ומעבר לפני ותוך כדי ההתמודדות, ולא נפל לכל אורכה מיריבו העדיף. הוא סירב ליפול ונשאר לעמוד, הפסיד בנקודות אך ניצח בליבו. השמחה של קורט וורנר בסיום של אותו משחק היא לא יותר מאשר השמחה ברקע של אפולו קריד.
שינויים בתאי השידור
בפגרה הנוכחית תלה ג'ון מאדן את המיקרופון, ולא ישדר יותר את משחקי ה-NFL. זה היה צפוי, אך עדיין לא יכולתי שלא להרגיש קצת עצוב בעקבות פרישתו. המטרה העיקרית של השדרים והפרשנים היא לקרב ככל האפשר את האווירה בביתו של הצופה לאווירה שבמגרש. על מנת שזה יקרה הם חייבים "לחיות את המשחק" ולהקרין את הרגשות האמיתיים שלהם על הצופים. בתור אחד שרואה המון משחקי העבר, אני לא מכיר אף שדר או פרשן שידע לעשות זאת יותר טוב מג'ון מאדן.
נכון שרוב אנשי השידור של פוטבול בטלוויזיה האמריקאית מקצועיים ביותר מבחינת מה הם אומרים, אך לא תמיד הם מצליחים להעביר את המסר. ברוב המקרים הם לא מצליחים לשאוב את הצופה לתוך הנעשה על כר הדשא. מאדן היה מצליח לעשות זאת באופן קבוע, הכל בזכות יכולת נדירה של הבעת רגש. נכון, לעיתים מאדן נהג להצביע על דברים טריוויאליים לחלוטין, כמו "ג'רי רייס הוא התופס הטוב בליגה. כאשר הוא מעורב במשחק הסיכוים של קבוצתו משתפרים, וכשהוא לא מעורב הסיכויים של היריבה שלו משתפרים". אף על פי כן, ביטויים מסוג זה לא גרעו מאיכות השידורים שלו, אלא נתפסו בתור בדיחות מוצלחות. בסך הכול היה למאדן ידע נדיר בתחום המשחק, והוא ידע לחלוק אותו עם הצופים בלהט ובתשוקה.
לעומת מאדן, לטוני קורנהייזר אין ידע או יכולת הבעת רגש. אין לו אפילו הבנה בסיסית מתי יש להתרכז בנעשה במגרש ומתי ניתן לסטות ולספר משהו שפחות קשור למהלך המשחק המשודר. הוא מעין רובוט שאפילו לא מתוכנת בצורה טובה. עקב כך, הוא סופסוף נבעט בבעיטת הפאנט אל מחוץ לתא השידורים של ESPN, ומי שיחליף אותו יהיה ג'ון גרודן, שפשוט לא יוכל להיות גרוע מקורנהייזר גם אם מאוד ישתדל.
בלי רכילות אי אפשר
- האם טרל אואנס יפרק גם את בפאלו? קודם כל, אני בכלל לא מבין למה הבילס היו צריכים להחתים אותו. אתה מחתים שחקן מסוג זה רק כשאתה הולך על כל הקופה, ועל איזו קופה בדיוק הולכת בפאלו בעונה הקרובה? הקבוצה נמצאת (כהרגלה) בשלבי הבניה, וגורם כמו TO זה הדבר האחרון שהיא צריכה בשלבים הללו. למרות זאת, ברצוני להעלות הימור סנסציוני: אואנס יסתום את הפה עד סוף הקריירה ולא יגרום יותר לאסונות. כפי שההיסטוריה מראה, בשנה הראשונה בקבוצה חדשה הוא לא עושה בלאגן אף פעם, ופותח את הפה רק לאחר מכן. אולם במקרה של הבילס הוא לא יפתח פה גם בשלבים מאוחרים יותר. העניין הוא שאואנס צריך גיבוי להתנהגותו ההרסנית, והגיבוי הזה היה בא מההצלחה הסטטיסטית שלו, דהיינו "אני פה תופס הרבה כדורים להרבה יארדים, למרות שכולכם אפסים מחורבנים". בעוד שנתיים כבר לא יהיו לו יותר מדי תפיסות ויארדים, הגיל עושה את שלו. לכן הבילס יכולים להיות רגועים: הם יוכלו להמשיך בבניה הנצחית שלהם, גם אחרי הקדנציה של TO.
- האם מקנאב אכן עשה זאת עם ג'יידן ג'יימס? למי שלא בקיא בסיפור, במהלך אחד מסופי השבוע האחרונים נצפה הקוורטרבק של איגלס בחברתה של כוכבת הפורנו המפורסמת במסיבת בריכה בלאס ווגס. בעקבות השמועות שמיד התעוררו, כתבה ג'יידן הנסערת בבלוג שלה, כי היא אכן הסתובבה קצת עם דונובן, אבל לא היה ביניהם כלום, שהוא אפילו לא ידע שהיא כוכבת פורנו (זה בסדר, ג'יידן, הוא גם לא יודע שיש תיקו בפוטבול), ושכל הכתבים למיניהם יכולים ללכת אתם יודעים לאן. הנקודה היא לא האם היה או לא היה, אלא שהסיפור הנוכחי מצטרף לרשימת השמועות הארוכה לפיהן מקנאב מרשה לעצמו קצת יותר מדי בזמנו הפנוי. כך, למשל, השמועה שהסתובב שיכור בג'קסונוויל לילה לפני הסופרבול של 2004, ושבהיותו אדם נשוי עם ילדים, נראה יותר מדי פעמים בפאבים למיניהם מתחיל עם נערות קולג'. סביר להניח שאין עשן בלי אש, וכדאי לדונובן להפנים שמעמדו המייצג מצריך ממנו להתנהג גם מחוץ למגרש בצורה שמעוררת קצת יותר השראה.
- האם טוני רומו יוכל סופסוף לתפקד במגרש גם בדצמבר אחרי שנפרד מג'סיקה סימפסון? מהמקורות החסויים נמסר כי בימים האלה ממש מתקיימת וועדה סודית של נציגי שלושת היריבות של הקאובויס בבית המזרחי של ה-NFC, אשר דנים במועמדת הבאה שבזכות נתוניה הגופניים תוכל לגרום לרומו לשכוח בפעם נוספת מפוטבול בזמן המכריע ביותר. האפשרויות שהועלו עד כה הן מגאן פוקס, ג'סיקה אלבה, ג'נה ג'יימסון וכן, ג'יידן ג'יימס, אחרי שהתברר שלא הלך לה עם מקנאב.
- ולמוקד הרכילות הגדול מכולם ברט פארב. האם הג'יזס יוסיף לצבעים ירוקים-צהובים-לבנים קצת גוון סגול? מדהים כמה מהר הצליח פארב להפוך מאחד השחקנים הנערצים ביותר לאחד השנואים ביותר בליגה. השנה האחרונה וההצטרפות לוויקינגס, במידה שתצא לפועל, מוכיחים אחת ולתמיד שכל מה שעשה פארב בקריירה שלו נבע מדחף בלתי עציר לספק את האגו שלו. בתוך שנה אחת אישיות של הלוחם הקשוח למען האינטרס הקבוצתי התרסקה, ונשארו רק השיאים ודפי הסטטיסטיקה היבשים.