דון מנואה פשוט לא יכול היה לסמוך על אדם אחד בכל העולם שינציח את שמו אחרי שימות. אז הוא עשה זאת בעצמו, עוד בחייו, כשקרא לאצטדיונה הביתי והמשופץ של ריאל בטיס, מנואל רואיז דה לופרה על שמו. דון מנואה אוהב כלבים, כך יודעים לספר בספרד ולציין את מנהגו מחמם הלב לאסוף כלבים נטושים לביתו ולהצילם ממר גורלם. הוא אוהב גם את בטיס וכנראה שגם את משפחתו, אבל יותר מהכל הוא אוהב את עצמו.
אבל לאוהדים של בטיס, בעיקר לאלו שעד היום שממשיכים לקרוא למגרשם הביתי "אצטדיון בניטו וילמארין", נמאס מהאיש שאוחז ב-17 השנים האחרונות ב-54 אחוזים מהשליטה במועדון ולאחרונה גם בקרנות המזבח. למרות שבמערכת היחסים הסבוכה בינו לבין הבטיקוס נרשמו גם תקופות של רגיעה, נקודת הפתיחה של אותם יחסים בשנים האחרונות היא של גילויי שנאה יוקדת מכיוון היציעים לעבר מושבו של לופרה בתא הכבוד.
לקראת סיום העונה החולפת הגיעו כ-30 אוהדים של בטיס למתקן האימונים של הקבוצה והפגיזו את השחקנים בקללות ובביצים. כעבור מספר שבועות, אחרי 1:1 ביתי מול ויאדוליד שסימן לאחד מהמועדונים הגדולים בספרד את הדרך לליגה השנייה, הבטיקוס כבר ביקשו את ראשו של אדם אחד בלבד, מנואל רואיז דה לופרה. והיו שם הרבה יותר מ-30 אוהדים וגם לא מעט שוטרים.
שבועיים לאחר מכן, ב-15 ביוני האחרון, יצאו בין 60 ל-70 אלף בטיקוס (הדיווחים על המספרים שונים) בירוק-לבן לרחובות סביליה ויצרו את הפגנת האוהדים הגדולה בתולדות המועדון. במקביל יצאו עוד אלפי אוהדים של הקבוצה לכיכרות המרכזיות בערים הגדולות בספרד, בדיוק בשעה 20:30 בערב במבצע מתוכנן מראש. למעלה מ-100 קבוצות אוהדים מאורגנות התאחדו ויצרו קמפיין נקרא "למען הכבוד והעתיד של בטיס" כשדרישתם מלופרה אחת מכור לנו את מניותייך וסע לשלום.
כישלון של הצלחה
עונת 2004/5 הייתה הטובה של בטיס מזה עשרות שנים. תחת המאמן המאוד לא סקסי, לורנסו סרה פרר, דהרה הקבוצה לזכייה שנייה בהיסטוריה בגביע המלך ולמקום הרביעי בטבלה, מה שהפך אותה לאנדלוסית הראשונה שמעפילה לליגת האלופות במתכונתה הנוכחית, כלומר לפני סביליה השנואה.
לופרה היה מרוצה, אבל משהו הפריע לו. הנשיא האקסצנטרי לא יכול היה לסבול את העובדה שסרה פרר הפך לגיבור העונה המוצלחת ולאדם שנחשב למי שהצעיד את הקבוצה לגביע השני בתולדותיה ולליגת האלופות. להיות האיש מאחורי הקלעים, להיחשב למספר 2, לא טעם את אופיו המגלומני של דון מנואה, שלא הסכים לראות את ההצגה חומקת לו מבין הידיים.
אחרי שבקיץ הופיע לחתונתו של חואקין, הסתובב כחתן השמחה בעצמו כשבידיו גביע המלך, והצהיר שהכוכב לא עובר לשום מקום כי בשנה הבאה במקום לאחוז בגביע, שניהם כבר יחזיקו בתואר האליפות, התחיל לקרר את היחסים עם המאמן. סרה פרר הציג בפני לופרה רשימת שחקני רכש מבוקשים שכללה את סיסיניו, מריו רגיירו, פרננדו באיאנו ואובפמי מרטינס, אבל הנשיא החליט שהוא יודע טוב יותר והנחית את חואנלו, סיסקו, נאנו, מיגל אנחל ואוסקר לופז.
השניים עלו על מסלול ההתנגשות אליו ניווט לופרה ועם שחקני הרכש שהביא הנשיא, רשמה בטיס עונה מאכזבת הן בליגה והן בליגת האלופות וסרה פרר סיים את תפקידו בקיץ, למגינת ליבם של לא מעט אוהדים שמחשיבים אותו עד היום לגדול מאמני בטיס בכל הזמנים. מאותה עונה חזרה בטיס להיות הקבוצה ש"תמיד נעה בין ההבטחה להצלחות, למציאות הכושלת", כפי שהגדיר אותה היטב העיתונאי פיל בול.
קורט של רחמים
הכוונות של דון מנואה ביחס לבטיס תמיד היו טובות. האיש שעשה את הונו הראשוני ממכירת והשכרת מוצרי חשמל מיד שנייה בשנות ה-70, הציל את המועדון מפשיטת רגל ב-1992 ובמהלך השנים הוציא כספים גדולים במטרה לחזק את הקבוצה. אלא שהרצון שלו להיות במרכז והאובססיה לזכות באהבתם של האוהדים, השיגו בדרך כלל תוצאות הפוכות. הם כבר לא מתרשמים מהמיליונים שנשפכו כדי לחזק את הסגל בשמות נוצצים, הם רק מבקשים להחליף את המנהל שעושה הכל מלבד לייצב את המועדון.
לדוגמה: אחרי שהקבוצה הפסידה לאנדרלכט בליגת האלופות בעונת 2005/6 לופרה כינס מסיבת עיתונאים בהולה ב-1:20 בלילה. העיתונאים תהו לסיבה הופכת העולם שלשמה התכנסו והיו בטוחים שהם חוזרים הביתה עם חדשה מרעישה, אבל שמעו את דון מנואה שוב מעמיד את עצמו במרכז ומעיד בגוף שלישי ש"לופרה לא יישב יותר בתא הכבוד. מעכשיו אצפה במשחקים מביתי".
הנשיא שתמיד ניסה לצייר את עצמו כמשיח של הקבוצה, ניסה אולי לסחוט קורט של רחמים מכיוון האוהדים, אבל זכה לשטף ביקורות נוקבות מכותבי הבלוגים והטורים על כך שהוא בסך הכל פחדן. לופרה עשה לעצמו מנהג לאורך השנים ובמהלך התקופות הפחות טובות של הקבוצה - הוא מצהיר מדי כמה חודשים על עזיבה, כאילו ממתין לאוהדים שירדו על ברכיהם ויתחננו בפניהם שלא יעזוב וישאיר את המועדון מיותם. אבל הם כבר לא מאמינים ובוודאי לא סובלים מנקיפות מצפון.
אז מה עשה דון מנואה אחרי ירידת הליגה והפגנת הענק? הודיע שהוא מציב את מניותיו למכירה. "אני רוצה לרצות את אוהדי בטיס ובגלל זה אני יושב בבית בשקט ומחכה להצעות", סיפר כאילו ניסה לעורר את מצפונו של מי מאוהדי הקבוצה ולהציג עצמו כקורבן תמים, "כולם אמרו שהאוהדים יבואו עם הכסף, אבל בינתיים לא ראיתי אף אחד. אם אקבל הצעה שתהיה שווה את 17 השנים שהשקעתי במועדון, אני אקבל אותה כדי לרצות את קבוצת האוהדים שכבר לא מרוצה מהניהול שלי".
ריאל מדריד של הליגה השנייה
אומרים שחלומות לחוד ומציאות לחוד. האוהדים של בטיס שמעו כבר לפני שנה את שמו של פרנסיסקו סאנצ'ז כמי שעתיד לקנות את המועדון. הם כבר מורגלים בהצהרות העזיבה של דון מנואה, אבל רואים אותו ממשיך לנהל את הקבוצה כראות עיניו מיד לאחר מכן, וממשיך להגיע ליציע הכבוד באצטדיון שהוא בנה ולו קרא על שמו.
הם ראו אותו מצייר את עצמו כמשיח של בטיס, הם ראו אותו מחליף מאמנים ושחקנים בזה אחר זה, הם שמעו אותו מאשים את לורנסו סרה פרר בהפסד מכוון לברצלונה בגמר הגביע ב-1997 וטוען ש"בלעדיי הוא לא היה מגיע לכלום", אחרי שהמאמן סירב לחזור לקדנציה שלישית במועדון האנדלוסי לפני כשנה. ונמאס להם.
לופרה כבר לא משמש כנשיא המועדון מאז 2006, אבל מתוקף החזקתו ב-54 אחוזים, כל החלטה של ההנהלה או של בעלי המניות האחרים, צריכה לעבור אישור שלו ולמעשה משתקת את התנהלותם של אנשים אחרים בקבוצה. פרשנים ועיתונאים בספרד תמימי דעים שאחרי שתי ירידות ליגה בעשור האחרון, התערבות בלתי פוסקת בעבודתם של מאמנים וניהול שתמיד זכה לביקורות, אולי הגיע הזמן שהוא יציב את המועדון למכירה, אבל גם באמת יתכוון לזה. לפיכך בספרד עוקבים היום בעניין אחרי ניסיונותיה של קבוצת אוהדים לקנות את האחוזים שבידיו.
ודון מנואה עצמו? הוא עסוק בזמן האחרון בדיווחים על כך שהוא עדיין לא קיבל הצעה קונקרטית לרכישת המועדון ובד בבד מתכנן את העונה הקרובה בליגת המשנה. אחרי שבקיץ הקודם הצהיר שבנה את הסגל בתולדות המועדון, היום הוא מדבר על בטיס כעל "ריאל מדריד של הליגה השנייה". את האוהדים הדיבורים הללו כבר לא מרשימים מזמן.
