קמפיין נבחרת

כל ספורטאי באשר הוא עולה להתחרות עם אותה תחושה שהבסיס שלה לעולם לא ברור - אמונה - מן ביטחון עצמי, נחישות, מחשבה שהניצחון שייך לי, רגש פנימי שמעניק את הדחיפה שהופכת אירוע ספורטיבי לתחרות מרתקת. אותה אמונה היא שמולידה סנסציות ורגעים מרגשים, היא שהופכת את האנדרדוג לגיבור. נבחרת הדייויס של ישראל היא נבחרת שמאמינה. היא מאמינה בכישרון שלה, ביכולת הפיזית והמנטלית שלה, בקהל שלה. היא מאמינה שגם המזל יהיה לטובתה, מאמינה שהיריב שלה פחות מוכן ממנה, מאמינה שהניצחון שייך לה.

נבחרת הכדורגל שלנו, מנגד, היא נבחרת חסרת אמונה. היא מאמינה לפעמים למה שכותבים עליה לפני משחקים מכריעים, היא משדרת כלפי חוץ כוונת ניצחון, אך מתגלה פעם אחר פעם כאנמית, חסר התלהבות, כזאת שלא יכולה לחולל הפתעה מהסוג של נבחרת הדייויס, נבחרת שלא מאמינה כי היא יכולה לנצח את היריב, כל יריב, גם אם הוא חזק יותר או חלש יותר, כדי להשיג את המטרה.

אפשר לראות בנקל אם השחקנים מאמינים או לא. המבט בעיניים, התנועה הנחושה, תנועת האגרוף הקטנה, כל אלה סימנים של כוח. כשאליניב ברדה אמר "הולכים לכרתים לנצח" ובניון אמר ש"במיליון אחוז אפשר לנצח ביוון", ציפינו לראות את האמונה הזאת באה לידי ביטוי על הדשא, אבל זה לא קרה. זה ההבדל בין ההיסטוריה שעשו שחקני הטניס, להיסטריה שנמצאים בה ראשי הכדורגל, שמא עוד מונדיאל יתחיל בלעדינו. הראל לוי, בניגוד לכל היגיון ספורטיבי, האמין וביצע, ולא השאיר ברירה לחבריו אלא לעשות את הבלתי ייאמן.

אז ליאור אליהו השלים עם צביקה שרף ויבוא לאימוני הנבחרת? מה עם איציק אוחנון, הוא שוב ילווה את אשתו למסע צילומי דוגמנות באפריקה או לא? רגע, מה הייתה הסיבה בגינה ביקש דרור חג'ג' להשתחרר מהקמפיין לפני שנה? בניגוד לנבחרת הכדורסל שם נראה כאילו מדובר בחובה לאומית שדופקת לחלק מהשחקנים את החופשה השנתית, או את ההכנות לעונה הבאה, נבחרת הדייויס הפכה לסיירת מטכ"ל של הספורט הישראלי.

כשהיה ברור שיוני ארליך הפצוע ייעדר מהמפגש נגד שבדיה בשמינית הגמר, נועם אוקון נרתם מיד למשימה. שבועיים לפני התחרות התגלה שאוקון סוחב פציעה בעצמו, ולא יוכל להמריא עם הנבחרת. אמיר חדד, בן 31 עם רגל מחוץ לענף, נקרא אל הדגל והתייצב מיד. במקום להעריך את אומץ לבו ואת נכונותו, לגלגו על כרסו של חדד וזלזלו בו על חזותו העגלגלה. אף אחד לא התייחס לתצוגת הטניס המרשימה שנתן. בנבחרת הדייויס של השנים האחרונות אין ועדות חריגים כי אין חריגים; לא צריך טופס שחרורים, כי אף אחד לא רוצה להשתחרר. זו לא חובה מעיקה, זו זכות נעלה.

בסיום הניצחון של ארליך ורם על סאפין וקוניצין, הקיפה הנבחרת את המשטח ביד אליהו. חבורה מלוכדת, דבוקה גאה שרצה יחדיו. הקהל שאג לפתע את שמו של דודי סלע, שנופף לכולם חזרה לאות תודה. מיד אחר כך הקהל קרא בשמו של הראל לוי, מי שהתחיל ביום שישי את החגיגה בהיכל. גם אוקון וחדד, שלא לקחו חלק במשחקים נגד רוסיה, היו שם, חלק בלתי נפרד מההישג ההיסטורי. סלע הוא הכוכב הגדול, אבל כוכבותו המוצדקת אינה מתנשאת או כזאת שפוגעת באווירה, אלא רק תורמת להווי. הנפתו של הקפטן אייל רן בסיום הייתה הוכחה להערכה והחיבה שרוחשים כלפיו השחקנים.

אנדי רם, יוני ארליך והראל לוי מכירים מגיל הנוער, והיו יחד בפנימיית המחוננים של מכון וינגייט עם אמיר חדד. דודי סלע צעיר מהם, אך רץ עם ה"גדולים" כבר שנים. מדובר בשחקנים שהם חברים, וכמו במשפחות הכי טובות יש כמה חיכוכים וחריקות כמו אלו שהיו בין אנדי ליוני, אבל בסופו של דבר מדובר בחבורה ששמה את המשקעים בצד (אם יש), ונותנת תמורה להשקעה.

ענף הטניס הישראלי קטן ומשפחתי, וככזה, הקו בין יחסים עכורים לחיבה הדדית יכול להיות דק במיוחד. הרגשות יכולים להפוך עזים לחיוב ולשלילה, אפשר להיעלב בקלות או לצחוק יחד בקלילות. נדמה שהטניס בחר בגישה החיובית, השמחה, המפרגנת. כשעתיד הענף אפור מאוד, אולי אין ברירה אחרת אלא להתגבש.

הכדורגל הישראלי הוא ענף עתיר אגו, המייצר סכסוכים בכמויות והישגים במשורה. ב-5 בספטמבר אנחנו מארחים את לטביה, האם שוב תהיה מתיחות בין אוואט לדוידוביץ'? בלילי יתקוף את קשטן בסוף הקמפיין כשם שתקף את גרנט? שחקני הנבחרת שוב יבקרו בעילום שם את חבריהם קוזוקין ובן דיין על ש"פתחו טיילת", כמו אחרי ההפסד לפינלנד במשחק ידידות?

הסכסוך התמידי בין מרכז הטניס לאיגוד הטניס הוא בלתי נסבל, ורק החלטת בית המשפט, שתמכה בבקשת האיגוד, הובילה בסופו של דבר לכך שרבע הגמר נגד רוסיה שוחק ביד אליהו ולא ברמת השרון. במקום התעלפויות מהחום הכבד, עמודי תאורה שמפריעים ו-5,000 צופים שקולם נבלע בשדות המרהיבים מדרום, קיבלנו חגיגה אמיתית.

זה היה אירוע שמי שנכח בו הרגיש שמכבדים אותו כצופה וחובב ספורט. ההליכה בשביל העפר המאובק לאיצטדיון קנדה הוחלפה בכניסה אלגנטית להיכל הממוזג; אף אחד לא ישב על המדרגות כי היה מספיק מקום לכולם, המשטח החדש נראה כמו ציור, השעון התלוי קיבל בברכה את מערכת "עין הנץ", יציעי ההיכל האליפטי עטפו את השחקנים באהבה, האקוסטיקה העצימה את העידוד הפנטסטי של רבבת הצופים, והייתה תחושה שהנבחרת מצאה את הבית האמיתי שלה. עמך ישראל הרגיש הוא חלק מאירוע ספורט בינלאומי, כזה שרואים רק בטלוויזיה. היה דליקטס.

איך מי שעבר את חוויית הדייויס ביד אליהו יכול עכשיו להיבלע במרחביו העצומים של איצטדיון רמת גן, זה שנראה ריק גם כש-45 אלף איש יושבים בו. הבית הלאומי של נבחרת הכדורגל הוא מגרש ישן, שגורם לפקקי ענק בכניסה וביציאה ממנו, עם שירותים כימיים המעוררים געגועים לאלה של יד אליהו. זה תמיר כהן או בן דיין? לא יודע, תביא את המשקפת, נראה. אולי פעם אחת עסקני ההתאחדות יעדיפו לקחת החלטה אמיצה, ובמקום לעלות קומה ישר אל היציעים בסוף יום העבודה שלהם, הם יניעו את הרכב ויסעו לטדי או בלומפילד. נגד נבחרות כמו מולדובה או לוקסמבורג, גם המגרש הקומפקטי באשקלון יכול להיות בית חם ותומך.

בכדורגל כבר חווינו גול נגד דנמרק כבר בדקה ה-2 בדרך ל-5:0 משפיל, שער שוויון מאוסטריה בתוספת הזמן ונקודה אחת בשני משחקים נגד יוון. בכדורסל נאלצנו לעבור פעמיים דרך טורניר ההזדמנות האחרונה המביך כדי להעפיל לאליפות אירופה, רק כדי לשמור על המיקום הבינוני שלנו באירופה. בשנתיים האחרונות נבחרת הדייויס שלנו היא קרן אור, אי של גאווה, משב רוח של הצלחה, שנבנית לאט ובזהירות, תוך ניצול מקסימלי של התנאים הסביבתיים, ההגרלה והרכב היריבות.

הגישה צנועה. הטניסאים שלנו לא מזלזלים באף נבחרת יריבה, בין אם היא לוקסמבורג, פרו או שבדיה. כאן לא תמצאו איזה עידן טל שיטיף לכדורגל האנגלי או אבי נמני שיכתוב שאנחנו יותר טובים מיוון ושוויץ. מתי נבחרת ישראל בכדורגל ניצחה משחק מכריע, כזה שיביא אותה למונדיאל או יורו? איך זה שנבחרת הכדורסל שלנו טעמה רבע גמר יורובאסקט רק פעם אחת ב-25 השנים האחרונות? התעלות היא תוצאה של תהליך המתחיל באמונה שנטועה בלב השחקנים כי הם כן יכולים, ממשיך בהתגייסות הכוללת למען המטרה ובאחווה שמשמנת את גלגלי המכונה. כל התהליך מוליד פעם אחר פעם את אותה התעלות שמביאה להישגים, למרות שמדובר בענף עם שניים וחצי שחקנים. לענפים הקבוצתיים הפופולריים שלנו אין את זה.