תפסיקו לבזבז לנו את הזמן

אברמוביץ' החליט שבגלל שבישראל אין כדורגל טוב וברוסיה קר, אפשר לנצל את פגרת ינואר כדי לתת קצת בידור לעולים החדשים. למשך כמה ימים קבוצות מרוסיה ואוקראינה הופכות את ארץ הקודש לזירת מאבק ביניהן, כשהישראליות מתאדות מהר מהתחרות. הפרס הכספי (מיליון דולר) מפתה, אבל בזה זה נגמר. האתר הרשמי, המתעדכן פעם בשנה, מוכיח שגם המארגנים לא ממש טורחים. השנה הטורניר לא התקיים, ונשמח אם כך זה ימשך. אז אברמוביץ', רוצה מסיבה נוצצת, עתירת אלכוהול ונשים יפות? פשוט סגור את מתחם הנמל, וזהו.

לוסיו בכה, מצרים הפתיעה וארה"ב הלהיבה, וכן, היו משחקים מרתקים ושפע שערים, אבל אם משחק בין אלופת העולם איטליה לחביבת הישראלים ברזיל מקבל 7.6 אחוזי רייטינג, זה אומר הכל. תחליפו את הבמה ותקבלו מפגש סופר-קלאסי עם אחוזי רייטינג של לחות תל אביבית. מדובר באירוע שכל תכליתו חזרה גנרלית לדבר האמיתי, הרי איש בפיפ"א לא יוציא קלטות עם הביצועים הקלאסיים של לנדון דונובן, נכון? בדרך לפח תזרקו גם את אליפות העולם לקבוצות, תודה.

אליפות צפון-מרכז אמריקה היא בדיחה לא מוצלחת, לעומת אליפויות שאר היבשות. המארחת קבועה (ארה"ב), חלק עולות אוטומטית (ארה"ב, קנדה ומקסיקו) וחלק עוברות במוקדמות, שום מפגש לא מעניין את חובבי הכדורגל בעולם, אין יריבויות מסורתיות ונבחרות כמו האיטי וניקרגואה מעניקות לטורניר סקס-אפיל של שיעור גיאוגרפיה. תוסיפו את הרמה הנמוכה והעובדה שהמשחקים מפוזרים בין האטלנטי לפאסיפי, ותקבלו סיכוי קלוש לייצר מזה חגיגה כלשהי. גביע הזהב? חלומות פז.

נשארים בצפון אמריקה. לפני מונדיאל 94' דיברו על כך שהכדורגל האמריקאי ישתלט על העולם, והטרחנים שבינינו מזכירים שפלה שיחק בניו יורק קוסמוס. די, עזבו, הדרך היחידה בה הכדורגל האמריקאי נכנס לתודעה של מישהו שהוא לא מהגר היספני מפרברי אטלנטה או שיקגו, היא על ידי החתמה של כוכב אירופי סטייל בקהאם. לא נופתע אם השאלה "איפה היית כשפרנקי היידוק ושחקני קולומבוס הניפו את גביע אליפות של 2008" תיתקל בקיר של שתיקה.

אם הקבוצות לא מתייחסות ברצינות ל"תואר השלישי בחשיבותו בכדורגל הישראלי", למה שאנחנו נתעניין בו? מדובר בטורניר שכולו עסקונה הישראלית במיטבה, ומתקיימים בו משחקים שמאפשרים למאמן לבחון חמישה זרים לפני העונה ולשפשף קצת את הנוער בזמן שהכוכבים נחים. משחק הגמר מהווה תפאורה הולמת למפעל המיותר הזה: איצטדיון ר"ג שומם מקבל זוכת גביע, שבמקרה הרע רואה בו תואר "היסטורי", ובמקרה הרע מאוד כעוד תחנה בדרך ל"טרבל".

מנהלת הליגה אמרה לעצמה, למה שרק לכדורגל יהיה מפעל מיותר כמו גביע הטוטו? בואו נעשה לנו גם, הרי אנחנו הספורט הייצוגי מספר 1. כך קם לו הטורניר הקיצי שאף קפטן לא ממש גאה להניף את הגביע בסיומו, ואפילו אי אפשר להתרשם מרמת הקבוצות בו, כי כל הזרים שמשחקים בו הם כאלה שאוטוטו נחתכים מהסגל. כשאפילו אולם צר מידות כמלחה לא מתמלא במהלך המשחקים ובשלב הגמר, זה אומר שמישהו בחלונות הגבוהים יצא לוזר.

מי מחזיקת גביע האתגר לעונת 2008/09? ומי ב-2007/08? אתגר, הא? היורוצ'לנג', המוכר גם כגביע האתגר, מציג קבוצות מהדרגים הנמוכים של אירופה, ומהווה מטרד עבור כל מועדון שמכבד את עצמו. האתגר האמיתי הוא לעוף כמה שיותר מהר מהטורניר הזה ולהתרכז בליגה. בעונה שעברה שחקני ירושלים חיכו ללאריסה היוונית, שלא באה בשל מבצע "עופרת יצוקה", אולי הרגע הכי דרמטי בתולדות המפעל. מה, איך לא זכרתם את זה?

מישהו בפיב"א חשב שכל הקיץ אנו מצפים בכיליון עיניים לקרב בין בלגיה לבוסניה, או פורטוגל לפינלנד. העיקרון פשוט: מרכזים את כל הנבחרות החלשות והלא מעניינות, שמשום כך לא הצליחו להעפיל ליורובאסקט, ונותנים להן להתחרות ביניהן על מקום אחד בלבד באליפות עצמה. כמה בלגאן על כרטיס אחד. ישראל אפילו הצליחה להשתחל ככה לאליפויות אירופה ב-2005 ו-2007, בושה גדולה נוכח העובדה שמדובר בטורניר שמיועד לנמושות ומשום כך חסר כל כבוד ספורטיבי.

מדובר באירוע הספורט השני בעולם, אחרי האולימפיאדה, ומעולם לא היה פער גדול יותר בין המקום הראשון לשני בתחום כלשהו. הרעיון המקורי יפה: בעקבות המלחמה הקרה, ארגוני הסטודנטים מצאו דרך לקיים קשר באמצעות תחרות ספורטיבית, שהחל מ-1959 צברה פופולריות. אולם כיום אין מלחמה קרה, והתחרות ב-13 ענפים שונים אינה מוסיפה דבר לספורט העולמי מלבד התחככות סטודנטיאלית ואפשרות לתפרנים שביניהם לראות קצת עולם.

איזה כיף זה לפגוש את החבר'ה פעם בשבוע, לשרוף שעתיים-שלוש על האספלט עם משחק רווי יצרים, ולהוציא אנרגיות שיותירו טעם של עוד. נו, אז איזה גאון החליט שהוא לוקח את הסיפור הזה צעד אחד רחוק מדי, והליגות מקומיות, יחד עם אליפות עולם, יוצרות הייפ מזויף. ברזיל זכתה ב-2008 באליפות העולם, האם רחובות ריו דה ז'נרו מלאו המון אדם חוגג? ספרד סיימה רק כסגנית, מישהו במדריד הוריד דגל לחצי התורן? בקיצור, תשאירו את הקטרגל לשכונה.

הרעיון לקיים אולימפיאדה יהודית היה בזמנו נועז - דימוי יהודי חדש תוך חיזוק הקשר עם התפוצות. אירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם גרם לכמה יהודים לעלות ארצה, ומרק ספיץ פיזר אבק כוכבים, אבל בשני העשורים האחרונים מדובר במקור השראה לאתר ההיכרויות ג'יי דייט ואירוע שמאפשר להציג חלמאות ישראלית במלוא הדרה. התחרות, שהחלה כגשר בין ישראל לתפוצות, התמוטטה אל מי הירקון, ומדובר במפעל שהמוטו הספורטיבי שלו הוא "העיקר ההשתתפות".

בניגוד למקבילה הגברית, פה מדובר במוצר בלתי אפשרי לשיווק. ה-WNBA מדי פעם מבליחה לכותרות רק כי איזו שחקנית הצליחה להטביע, או שלבנות דטרויט של ביל ליימביר השתחרר הבורג. המגרשים המפוארים והאתלטיות של השחקניות לא מכסים על העובדה שמדובר בספורט שמשוחק על ידי נשים, ומשום שלא מדובר בכדורעף חופים, ההבדל בין צ'אמיקה הולדסקלו מלוס אנג'לס ספארקס לנעמי קולודני מרמת השרון הוא זניח בהשפעתו על חיי היומיום שלנו.