אין למי להעביר את השביט

להיסטוריה יש נטייה לצחוק עלינו ולהציג לנו דברים שלא תמיד נראים הגיוניים. לאורך השנים, ובמיוחד במהלך העונות הגדולות שלו, שביט אלימלך עבר הטמעה כל כך חזקה כסמל של הפועל תל אביב, שלא רבים זכרו שהוא בעצם תוצר של היריבה העירונית. בשלהי עונת 1989/90 לבש הנער במפתיע את אפודת השוער הראשון של מכבי תל אביב, לאחר שמשה מרכוס שבר את ידו. כבר באחד ממשחקיו הראשונים הוא ספג שער מביך ממשה סיני, כשכדור חופשי שבעט קשר בני יהודה נשמט מידיו ועבר את הקו. לאחר דשדוש ארוך, וכשהבין שהוא לא בתוכניות של אברהם גרנט, אלימלך ירד לליגה א' ונראה היה שיהפוך לעוד כישרון מבוזבז שייעלם בין הקורות של הליגות הנמוכות.

על כל פרישה של שחקן בעל קריירה מפוארת נהוג לזרוק את הכותרת "סיומה של תקופה". במקרה של אלימלך זו לא סתם קלישאה, הוא גדל לתוך עידן קשה מאוד לשוערים. ההתחמשות המואצת בזרים בתחילת שנות התשעים לא פסחה עליו, כשדמויות דומיננטיות כמו ויקטור צ'אנוב, אלכסנדר אובארוב ופיטר קרמאנס תפסו את העמדה לישראלים הצעירים והותיקים כאחד. אלימלך עשה פעולה שהיום נראית כמעט דמיונית – בגיל 21 הוא ירד שתי ליגות כדי לבנות הכל מהתחלה. הוא היה צריך לא מעט מזל, כי אלמלא העלייה של עירוני ראשון לציון בתוך שנתיים לליגה הבכירה, מי יודע איך הייתה מתפתחת הקריירה שלו.

בעוד האסוציאציות הראשונות שעולות לנו מאלימלך הן גולות כותרת כמו הפנדלים שהביאו להפועל תל אביב שני גביעים או את ההצגה הענקית בסטמפורד ברידג', צריך לזכור שהוא מעולם לא היה השוער הטוב בארץ, אבל יחד עם איציק קורנפיין, שעבר כברת דרך דומה לשלו בקריירה, הוא היה הכי יציב. אוהדים אוהבים שחקנים יציבים משום שאפשר לסמוך עליהם שיעלו לשחק בכל שבת ולהפוך אותם לסמלים, שחקנים אוהבים שוערים יציבים מכיוון שההגנה שואבת ביטחון והתיאום הופך להיות עיוור. מי יכול לשמש דוגמה טובה יותר לעניין הזה ממחליפו של אלימלך, ניר רחמין, שזכה במספר פעמים נדירות להחליף את השוער הראשון ונכנע למאבק עתיר פציעות.

די מתבקש להשוות בין אלימלך לקורנפיין. בעוד האחרון "הופרש" על ידי בית"ר ירושלים בעקבות הבאת טברטקו קאלה, אלימלך נטש את הפועל תל אביב לאחר ריב מתוקשר עם ההנהלה. אם לקורנפיין נותרה עוד שנה או שתיים בקנה, צריך להודות שזמנו של אלימלך עבר כבר לפני שלוש שנים ושההודעה באה קצת מאוחר מדי. כל זה לא משנה את העובדה שיותר משהפרישה שלו מעידה עליו, היא מעידה על דור ההמשך של שוערינו. בעוד אוהד לויטה ואיתמר ניצן משוטטים לאבדון בליגה הלאומית, תום אלמדון מתפוגג מהמפה ועל אריאל הרוש ושניר דורי נח סימן שאלה לא קטן, לא נראה שבעתיד הקרוב יצוצו כאן עוד שוערים בסדר הגודל הזה. זה, יותר מהכל, הופך את תליית הכפפות הזו לכל כך עצובה.