ככה היא באמצע

אז זהו זה. הטבעות חולקו, המהומות שככו, המכוניות הבוערות כבר מזמן כובו, ובסיומם של 7 וחצי חודשים של עונה לא רעה בכלל נותרנו עם אחת - הלוס אנג'לס לייקרס - אלופת 2008/2009 בשבילכם. אולם בתוך ים חגיגות ה"מגיע להם" של קובי בריאנט ופיל ג'קסון, קצת קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר באליפות מעט אנמית ואפרפרה, וודאי בהשוואה לחגיגות הירוקות דאשתקד. האנטי-קליימקס של סדרת הגמר החד צדדית, ונפילתן של אימפריות המזרח בזו אחר זו יוצרות את התחושה שעם כל הכבוד – ויש, ויש - הלייקרס לא נתקלו בשום אתגר אמיתי בדרך לטבעת.

האם הקלות (היחסית) שבה הם זכו באליפות אכן מעידה על הרמה הנמוכה של הליגה העונה, או שאולי אלה פשוט הלייקרס, שהיו גדולים בכמה מידות על הסטנדרטים שאנו רגילים לראות מקבוצות הצמרת שלנו? עד כמה באמת הייתה ראויה אורלנדו למעמד הגמר? שאלות נוקבות אלו, כמו גם מספר אחרות, עלו להן אל אוויר העולם ,ולא השאירו לנו ברירה אלא לבדוק: מהו מעמדה של הלייקרס מודל 2008/2009 בתוך רשימת האלופות של העשור הנוכחי?

ובכן, מדובר באחד המאזנים הטובים ביותר שהשיגה אלופה כלשהי בעשור האחרון. הלייקרס סיימו את 82 המשחקים הראשונים עם מאזן מרשים של 17:65, ניצחון אחד פחות מבוסטון של השנה שעברה, שהיתה האלופה בעלת המאזן הטוב ביותר בעשור האחרון. גם אם נתעלם מהעובדה שהמערב היה מרופד ברכיכות שחילקו נקודות לכל דורש העונה, אין ספק שהמאזן הזה מעיד על יציבות יוצאת דופן.

לאורך העונה כולה שייטו האגמים בנחת, הרחק מעל למאבקי הדירוגים שהתרחשו במקומות 2-8. בנוסף, היתה הלייקרס אחת משתי הקבוצות היחידות (יחד עם קליבלנד) שלא נקלעה ולו למשברון אחד בעונה הסדירה. בהתחשב בעובדה שאפילו הלייקרס הגדולה של תחילת העשור גירדה את 60 הניצחונות מלמטה, אפשר להגיד שלפחות בקטגוריה הזו עומדת האלופה הטריה בגאון.

אם בעונה הסדירה נראתה הלייקרס כמו הקבוצה היציבה בליגה, בפלייאוף – או לפחות בחלקים גדולים ממנו - הכל הלך הפוך. בניגוד לאחותה הבכירה של שושלת 2000-2002, נכשלה האלופה הנוכחית במבחן הדורסנות, אותה תכונה שמאפיינת לא מעט מהאלופות הגדולות ומסייעות להן לחלוף בקלילות מעל יריבה אחר יריבה. פעמיים בפלייאוף הזה איבדה הלייקרס את יתרון הביתיות שלה ונאלצה לזכות בו מחדש, כאשר גם בפעם הכמעט שלישית, מול אורלנדו, היא ניצלה מכך בנס.

פעמים רבות מדי לאורך הפוסט-סיזן נראו הלייקרס כקבוצה מאוד לא משכנעת וממש לא כמו שאלופה שבדרך צריכה להיראות. בהשוואה לשאר אלופות העשור (ובראשן הלייקרס מודל 2001, שהפסידה רק משחק אחד) הציון של מחזיקת התואר הנוכחית בקטגוריה הזו הוא מתחת לממוצע, אולם האוהדים הזועמים יוכלו להתנחם בכך שבוסטון דאשתקד קרטעה בפלייאוף אפילו יותר.

אז נכון, הכל ספקולציות. וכן, אין לדעת מה היה קורה לו היתה נפגשת הלייקרס הנוכחית עם אימפריות אמיתיות כמו סקרמנטו, סן אנטוניו, או פורטלנד של תחילת העשור, אולם אין ספק שלפחות בצד המערבי של המפה, מדובר היה באחד הפלייאופים החלשים ביותר של העשור כולו. המטרד הקבוע מסן אנטוניו היה, לראשונה בשנות ה-2000, על תקן נון-פקטור; היריבה המיועדת מניו אורלינס נראתה כמי שמחכה להוריקן הבא שיגאל אותה מייסוריה; יוסטון איבדה את יאו מינג דקה וחצי לפני הסיבוב השני, וכך יצא שלמעט דנבר לא הציע המערב ולו קבוצה ראויה אחת שתוכל לתת פייט למחזיקת הקונפרנס.

גם במזרח, שבחודש מרץ הציע לא פחות מ-3 קונטנדריות בכירות, נטרפו הקלפים פעם אחר פעם: ראשית הפציעה של גארנט שחיסלה את סיכויי האלופה היוצאת, לאחר מכן תצוגת השפל של קליבלנד בגמר האיזורי, ולבסוף ההשתנקות של אורלנדו ששיחקה את הכדורסל הרע ביותר שלה העונה דווקא בסדרת הגמר. בסופו של דבר לא יהיה זה מופרך להגיד שהלייקרס קיבלה את המסלול הקל ביותר אל הטבעת מבין כל האלופות של העשור, אפילו יותר ממיאמי של 2006.

אולסטאר אמיתי בצבע, סטופר משובח שיודע לעשות הכל על המגרש, רכז ותיק שנותן יותר קלאץ' על המגרש מבאוטו, שחקן הספסל הטוב ביותר בליגה, המאמן המעוטר בהיסטוריה של המשחק, וכמובן - השחקן הטוב בעולם. לפחות בנקודה זו עושה רושם שאין ללייקרס במה להתבייש מול אף אחת מהאלופות של העשור הנוכחי. הסגל של האלופה הטרייה הוא כ"כ מוכשר ומגוון, עד שנדמה שלא משנה איך היא תשחק, יהיה לה יתרון על היריבה.

הלייקרס מודל 2009 היא אחת מקבוצות ההתקפה העומדת הטובות בליגה עם לא מעט שחקני אחד על אחד משובחים, אולם היא גם מסוגלת לרוץ יותר טוב ממרבית היריבות בזכות צמד הפורוורדים האתלטי שלה; היא משחקת עם 4 קלעי חוץ במשך מרבית דקות המשחק, אולם מצויידת בשחקן הפנים היעיל ביותר בליגה; היא שולטת בריבאונד מתחת לשני הסלים, היא מסוגלת לשמור טוב מאוד כשמתחשק לה, וגם כשמשהו לא מסתדר אז תסמכו על פיל שהוא יסתדר עד למשחק הבא. הסגל של הלייקרס הנוכחית איכותי בהרבה מזה של מיאמי 2006 או סן אנטוניו 2007 ועמוק יותר מזה של הלייקרס של תחילת העשור, או של בוסטון 2008. מבחינת הסגל נטו, אין ספק: מדובר באלופה ראוייה ביותר.

עם קשה עורף הוא, קהל אוהדי הספורט. עקב חסכי ילדות כלשהם, או אולי לוזריות מובנית, נעדיף במרבית המקרים את ניצחונה של הסינדרלה הכעורה וחסרת הסיכוי על פני זה של האימפריה התאגידית, זו שתשליך עוד תואר כלאחר כבוד אל ארון הגביעים הגדוש שלה. כפועל יוצא, זוכות מרבית האלופות בליגה לסלידה גורפת מהאוהד הממוצע. קשה לחשוב על שתי קבוצות מתועבות יותר מאשר שתי שושלות השלטון של שנות ה-2000: הלייקרס של שאקובי, והספרס של דאנקן ושות', בדיוק כמו שקשה לחשוב על קבוצה נערצת יותר מדטרויט 2004 האפורה שהגיעה כאנדרדוגית מוחלטת וריסקה את הענק מ- LA לרסיסים, תוך שהיא שולחת אותו לגלות ארוכה במעמקי הלוטרי.

הלייקרס מודל 2009 נמצאת איפשהו באמצע, בקטגוריית ה-"מגיע" . מחד אין מדובר כאן במפלצת משמימה הנישאת אל התואר על כנפי השופטים והכדורסל המכוער, אך מאידך הצמד ג'קסון-בריאנט מעורר בקרב הצופה הממוצע פחות אמפטיה מאשר ארקדי גאידמק בעיצומה של מתקפת זעקות "פוצ'ימוי". אותו אלמנט "רובין הוד" דטרויטי, או "הדרת פני זקן כושל" מהאליפות של בוסטון אינו נמצא כאן, אבל בניגוד לסקרמנטו 2002 או פיניקס 2007, אין כאן גם קבוצה סימפטית שנשדדה בדרך אל הטבעת, מה שהופך את האליפות הזו לנסבלת גם בקרב אלו שקובי המלך בשבילם זה קודם כל הקשר האחורי של בני יהודה.

עם כל הצער שבדבר, האליפות של הלייקרס נעדרת את האלמנט החשוב ביותר שיש לספורט להציע – התחרותיות. ללא דרמות רגשניות ומורטות עצבים קשה מאוד לבנות אגדה, ואלופה טובה צריכה בראש ובראשונה מיתוס שיעטוף אותה. אין ספק שהיעדרם של גארנט או לברון ממעמד הגמר פגע קשות בחווית האליפות מבחינתו של הצופה הממוצע שנאלץ לקנח פלייאוף משובח בשעמומון טוטאלי. מאידך, בניגוד למיאמי 2006 החלשה, או סן אנטוניו 2007 שהיוותה ברירת מחדל, הלייקרס של השנה שיחקו כדורסל אמיתי - של אלופים. זה לא היה הכי קונסיסטנטי שבעולם ולווה בלא מעט תסבוכות מיותרות, אבל כשזה באמת היה חשוב - כמו במשחק 7 מול יוסטון, 5 מול דנבר או המשחק הראשון מול אורלנדו - ראינו קבוצה כמעט מושלמת, עם חוסן מנטאלי אדיר, שאין ראוייה ממנה לתואר האליפות של 2009. גם זה משהו.