לא משחק ילדים

באחד האימונים האחרונים שערך טל בנין לנבחרת נערים א', הוא הציב את החלוצים מול השער וביקש מהם לגלות עירנות וריכוז. את התחושה הזאת, של "מה הבעיה לשים לשוער קטנה בין הרגליים" מיהר לטאטא. מול החלוצים הוא הציב בלם מנוסה, קשר אחורי גדול ליתר דיוק – הוא עצמו. "תתחיל לרוץ", צעק בנין לעבר אחד הבלמים, רדף אחריו תוך שהוא נותן לו "קטנות" ברגליים. "איי טל, זה פאול", צעק לעברו השחקן כשהוא מוטל ארצה. "פאול? איזה פאול?!", ענה לו הקואוץ' וחייך. "לא קיבלנו שריקה אחת בטורניר הקודם. באירופה כבר מזמן היו לוקחים לך את הכדור".

הדרך הזאת של בנין, ששיחק באיטליה, להקנות לשחקנים מימד יוצא דופן – כאילו אנחנו קטנים וכל העולם גדול (ובעיקר נגדנו), היא דרך חשיבה שדואגים בתקופה האחרונה לטפח בנבחרות הצעירות. לא רק הוא עושה את זה, גם אלון חזן ואלי אוחנה, שמאמנים את השחקנים שנמצאים בתהליך ההתבגרות בדרך לנבחרת האולימפית ואולי אי פעם גם לזו שמאמן היום קשטן. מצד שני, יש המעידים על כך ששלושת המאמנים האחרים, שמשמשים לא פעם כפרשנים, "מבטאים את עצמם טוב יותר בטלוויזיה". האם ארבעת שחקני העבר האלה, שתופסים לפחות פרק אחד בספרים של הכדורגל הישראלי, באמת חוללו כאן שינוי? או במילים אחרות, האם הם באמת הביאו בשורה חדשה לכדורגל שלנו?

האתגר של מאמני הנבחרות, שקיבלו ניסיון כמאמני או כעוזרי מאמני קבוצת בוגרים, הוא להפנים את המעבר הזה – מטיפול בבעיות משמעת למניעתן, מהסברים טקטיים להסברי טיפול בכדור, מבעיות של בוגרים לבעיות של ילדים. "זה הקושי הגדול ביותר במעבר שעשינו", מתאר זאת חזן, מאמן נבחרת נערים ב'. "אם אתה לא סבלני עם עבודת ילדים, אתה יכול ליפול. להבדיל מהבוגרים, שם אתה נותן תוכנית והם מבצעים, כאן אתה המודל שמבצע, שמשמש דוגמא. צריך לאפס את הראש איתם. לא כל דבר שברור לך ברור להם. צריך להסביר, לדקדק, להעביר מסרים כנים. כשעברתי לשם החלטתי לשנות פאזה, העבודה הזאת עושה לי טוב. כל היום אני מחפש אנשים שיעזרו לי לקדם את הילדים. למדתי גם לא לצאת מגדרי. כמו שלא התלהבתי שניצחנו את איטליה, כך שמרתי על איפוק אחרי ההפסד לקרואטיה".

"כשהגעתי לנבחרת עשיתי סוויץ', אימון נבחרת שונה מאימון קבוצה", מתאר זאת בנין, שמדריך את נערים א'. "הנקודה היא שאני לא צריך לעבוד איתם על יסודות, את זה הם עושים בקבוצות. בקבוצה אתה יכול לעשות שינויים כי אתה עובד לאורך זמן. בנבחרת אתה מקבל אותם לזמן מוקצב, קצר, קשה לי להתפרס ולעבוד על יסודות. כשאתה בתור מאמן משחק עם ארבעה מאחורה לדוגמא, ורוצה לשנות, תפקידי הוא להבהיר לשחקנים שיש אופציות אחרות, מה זה אומר על התפקיד ומה צריך לעשות במקרה שעוברים ממצב למצב. כלומר, כשאוחנה מדבר איתם, בעתיד הם יידעו בדיוק למה הוא מתכוון ויבינו את אותם שינויים. אני מדבר איתם בעיקר על נושא הכושר הגופני, הפיזיות, כדי שיתרגלו לשחק ברמות הגבוהות. במשחק הראשון משחקים בשיא המרץ, בשני מתעייפים, ובשלישי מבינים כמה צריך להשקיע יותר כדי להיות בכושר. אני נמצא בקשר הדוק עם המאמנים האחרים. אצל חזן זה השלב הראשון, אין להם משימות רשמיות ולחץ, הם משחקים שבעה משחקים לא רשמיים בשנה כדי להכין אותם לשלב הבא. כשהם מגיעים אליי מתחילות המשימות, כל הזמן משחקי ידידות וטורנירים בינלאומיים. במשחקי ידידות מקבלים אינדיקציה לקראת מה אתה הולך. לפעמים מקיימים שלושה משחקים בחמישה ימים בשביל זה".

על חזן מוטלת מלאכה לא פשוטה. אם ייכשל בבחירת השחקנים, שלושת המאמנים שמעליו עשויים להיכשל. בגלל זה, חזן מאופיין בעיקר בביקור במקומות שלא חלמתם עליו – כפרים ערביים בצפון, ישובים נידחים בדרום ושכונות באזור המרכז. "בגלל שאסור לי להיכשל בהתוויית הדרך, אני כל הזמן מדבר על אותו דבר. יסודות, יסודות, יסודות. אה, וגם עבודה קואורדינטיבית", הוא מעיד. "אני חייב להקנות להם אותם כדי שאחר כך הם יגיעו מוכנים לנבחרות הבוגרות יותר". הדבר שחזן הכי מנסה להדגיש, מספרים בנבחרת, הוא תרגילי "תנועה ללא כדור", ממנה סובל השחקן הישראלי. "חשוב שידעו לשחק דווקא כשהכדור לא אצלם", הוא מסביר. "בטורנירים ברמה בינלאומית רואים הבדלים גדולים. זה שיודע להחזיק בכדור יודע לעשות את העבודה וזה חשוב, אבל אלא שלא יודעים לנוע ללא כדור, הם הבעיה הכי גדולה". חזן נוהג גם להפסיק לא פעם את האימונים. בנבחרת טוענים שזה נובע מהרצון ללמד. "אני מדמה מצבים של משחק. שחקנים פה משחקים בשמונים נגיעות ומבקיעים שער. מהלך כזה אני עוצר, כי באירופה לוקחים להם את הכדור אחרי שתי נגיעות. לחץ, זמן מהירות מחשבה, זה דבר חשוב אצלי. אין אימונים על מי מנוחות.

"כמו שאמרתי קודם, זאת לא אותה נישה, בוגרים ונוער", ממשיך חזן. "כאן אתה צריך לעבוד הרבה על חיזוקים ופרגונים, להיכנס לראש של הילד".

בנין נחשב ל"פריק גדול של תזונה", אחד שמורה לשחקנים מה לאכול, מתי לישון או בקיצור, מה שרובנו כאן לא יודעים – איך ספורטאי צריך לחיות. "בשלב הזה צריך לשנות גישה, להקנות מימד אחר", הוא מסביר. בנין מסביר מהו השלב הקריטי בקריירה של שחקן. "הוא מעצב את הקריירה שלו במעבר הזה, בין הנבחרת שלי לנבחרת של אוחנה. שחקנים בנבחרת שלי מתחילים להתאמן בקבוצות בוגרים, אצל אוחנה זה בא יותר לידי ביטוי. השלב הקריטי הוא למעשה במעבר מהקבוצה של אלון לקבוצות שלי ושל אוחנה. אחר כך השחקן מתגייס והוא צריך להוכיח את עצמו. לא מעט שחקנים, אחוז גבוה למעשה, הצטיינו ונשרו בסופו של דבר".

בתקופה האחרונה הגיעו ראשי הנבחרות, יחד עם המאמנים, למסקנה שחלק מהבעיה המאפיינת את הכדורגל הישראלי קשורה לשוערים. בהתאחדות הגיעו למסקנה שמעט מאוד שוערים צמחו כאן מאז שניר דוידוביץ', שביט אלימלך, לירן שטראובר, אוהד כהן ודודו אוואט נכנסו למעגל שנקרא "לקראת פרישה". בשביל זה הם הקימו את פרויקט השוערים, שבו מתכנסים אחת לשבועיים שוערי הנבחרת ושוערים נוספים עם פוטנציאל גדול ממקומות שונים בארץ, יחד עם בוני גינצבורג, שולי גילארדי, וגם עם ויסוקר ובז'ראנו.

זה היה אחד השינויים המקצועיים היחידים מאז תחילת הקדנציה שלהם, אבל נראה שהשינוי המרכזי הוא דווקא אחר. "בקדנציה האחרונה היו הרבה מתיחויות בין מאמנים, בעיקר בין גיא לוי לקשטן. זה השליך על כל המאמנים. כל אחד רצה שחקנים מסוימים בנבחרת שלו וזה פגע מאוד בהכנות", מעיד גורם בהתאחדות. "כשמוטי קיבל את התפקיד הוא שוחח עם קשטן וכל אחד הבין מה מקומו. לא תשמע אותו פותח פה על מאמן הבוגרים משום שהוא מבין שיש היררכיה. עובדה, בקדנציה הנוכחית לא שמעת על גורמים בנבחרת האולימפית שמדברים על כך ש'קשטן עושה בכוונה'. קשטן תמיד ידע לנצח במשחקי כוח".

שינוי נוסף שהחל בעידן זלצר ומופנם יותר ויותר בעידן הנוכחי קשור גם לעבודה מול הסקאוטים של הנבחרות השונות. 12 כאלה, באופן הדרגתי, מינתה ההתאחדות לכדורגל בשנים האחרונות, ביניהם שמות גדולים כמו גזל, לבקוביץ', רדלר ושמילוביץ'. "בעונה הראשונה שלי בתפקיד, כלומר לפני שש שנים, הסתמכנו יותר על המנהלים המקצועיים, על ההמלצות שלהם", מנתח זאב זלצר. "גם היום אנחנו בקשר עם המנהלים המקצועיים", מעידים בנין וחזן. "אבל יותר בקטע של לקבל רקע על השחקנים. היום המאמנים הרבה יותר מעורבים בנושא הזה. אני מגיע לראות קבוצות יותר טובות ופחות טובות, גם בליגה השנייה, משום שאני חושב שצריך לתת הזדמנות גם לשחקנים במקומות פחות מוכרים". "שני שחקנים שהגיעו אליי לנבחרת מחולון עברו לנוער של מכבי פתח תקוה", מעיד בנין על השינוי. "לך תדע מה היה קורה אם הם לא היו מוזמנים אליי". לא רק בנין, אלא גם חזן, אוחנה ואיוניר לא נשענים רק על הסקאוטים, אלא בעיקר על מאמנים אחרים ומנהלים מקצועיים. "תמיד יש מה ללמוד", הם אומרים. "לפעמים אתה יכול לשמוע מכמה אנשים על שחקן אחד. אתה הולך לראות אותו, אבל לא מספיק שיהיה שחקן ליגה טוב, צריך שיהיה שחקן שמתאים להשתייך לנבחרת".

שינוי נוסף שמתווה בנין בנבחרת קשור דווקא לעבודת רגליים. בנין מאמין גדול בעבודה על חיזוק הרגליים. "ברגע שלא נכנס חמצן למוח, השחקן מאבד מערכו", הוא אומר. "חוויתי את הדברים האלה כששיחקתי בברשיה ואני מנסה להעביר את לשחקנים. אני חושב מאיזה מאמן למדתי הכי הרבה וככה מלמד את השחקנים שלי. בצרפת האימונים שונים לגמרי. כששיחקתי בצרפת, פטריק ויירה היה ילד. כל השבוע הוא היה מתאמן במרכז הספורט בפריז, 15 שעות בשבוע, וחוזר בסוף השבוע לקבוצה שלו. אם היו עושים את זה בישראל, אין לי ספק שזה היה עוזר לכדורגל להתקדם".

אבל מאחורי הקלעים והעבודה המפרכת, יש גם לא מעט ביקורות על המאמנים החדשים. "שלושה מהם פרשנים שמנסחים פילוסופיה מבריקה משהו, אבל לפעמים זה מאוד מטעה", מעיד מאמן המקורב אליהם. "מי שראה אותם עד היום לא יכול לומר שהקבוצות שלהם מאומנות או טקטיות הרבה יותר מבעבר".

אצל בנין, למשל, לא היה מקום ללמידה הדרגתית. כשהוא קיבל את הקבוצה אף אחד לא דאג לו לחפיפה. "זלצר שהיה מאמן העל לא היה יכול משום שהוא חתם בפתח תקוה. ביקשתי מחנן אזולאי שיחנוך אותי, אבל הוא חתם בבאר שבע ולא היה לו זמן", מעיד בנין על סיפור עצוב שאופייני כל כך לכדורגל שלנו.

"אצל חזן", מעידים מאמנים, "אחת הבעיות היא שהוא מבין גדול בכדורגל, אבל מתקשה להעביר את זה באימונים. גם באשדוד, וגם עם הילדים. כמו ילד גאון שיודע לפתור את התרגילים, אבל בלי דרך. זה יכול להחמיא ויכול לא, תלוי איך מסתכלים על זה".

"אצל חזן ובנין למשל, האימונים לא בנויים על משחקונים וטקטיקה, אלא על טכניקה. לדעתי זה דבר שצריך לקבל בקבוצות ולא בנבחרות", מעידים עליהם. "השינוי האמיתי של השחקנים קורה בקבוצה, לא כאן", מאשר בנין, אבל טוען כי הוא דווקא מנסה לשנות. "הבעיה מתחילה כשאתה משחק נגד קבוצות ברמה גבוהה, מרגישים את השוני בפיזיות, השחקנים מבינים שצריך לעשות הרבה כדי להגיע רחוק. אני דבק כל הזמן בנושא של חשיבות הכושר הגופני, פיזיות. בניגוד למה שנאמר, אני עובד איתם על דברים שלא עובדים איתם בקבוצות. הם מסכמים פעילות שבועית בשבע שעות אצלנו ביומיים חצי מהזמן יותר מכפול זמן מגרש". הביקורת העיקרית בנושא מינויו הייתה קשורה דווקא לניסיון שלו עם ילדים ובעיקר בניסיונו כמאמן, וכאן נחלץ חזן לעזרתו: "גם לי ובטח גם לאלי ולמוטי שאימנו בוגרים בעבר, אין ניסיון, משום שהעבודה עם ילדים שונה בתכליתה ומהותה מהעבודה עם בוגרים".

רבים מאנשי הנבחרות חושבים דווקא שהיה ראוי לתת את התפקיד לזלצר, שנחשב לפיגורה הגדולה בישראל בתחום הנוער. בקדנציה הקודמת, שבה היה זלצר המאמן האחראי על הנבחרות הצעירות, נהגה הנבחרת ללכת בדרך אחת, עם תוכנית אימון משותפת לכל המאמנים. זלצר הבהיר כי לא יהיו סטיות במדיניות שלו והמאמנים פעלו על פי מה שהוא מכנה "מדיניות לטווח הארוך". "לנו הייתה תוכנית עבודה לטווח ארוך", מעיד זלצר. "הסקאוטים, מאמנים ותיקים, היו מתחילים לגלות שחקנים ברחבי המדינה ואני הייתי אוסף אותם בוינגייט ועורך מבדקים. כך למעשה יצרנו את הנבחרת הראשונה, שהייתה נבחרת צומחת, ובמהלך השנים השלמנו את הקאדר. בשנה הראשונה שלי, לפני שש שנים, היינו עובדים לפי המלצות של מועדונים כי לא היו סקאוטים. הכרתי את כולם מלמטה למעלה. היה לנו תיעוד על כך שחקן. הייתי לוקח רק שחקנים ששני סקאוטים לפחות המליצו עליהם. אחרי המבדקים חצי היו נשארים. חילקנו אותם לאזורים, צפון ודרום".

מה שבולט לעין כרגע הוא היעדר תוכנית כזאת, של עבודה בקו אחד, משום שכאן כל אחד מהמאמנים נמצא בקשר ישיר עם חברו אבל פועל בעיקר לפי קווי המדיניות שלו. את קווי המדיניות של הארבעה, היתרונות והחסרונות שבהם, כל שחקן נבחרת צעיר, אפילו הורה, מכיר. "לגבי אוחנה, כולם יודעים שהנבחרות שלו לא טקטיות ומסודרות, אלא בנויות יותר על יכולות אישיות ומוטיבציה. בית"ר של היום הייתה מתאימה לו", טוען מאמן מוכר. "כך הוא אימן בכפר סבא, בני יהודה ובית"ר. כשהוא ירד ליגה זה פחות הצליח". הביקורת הזאת דווקא מתגמדת לעומת היתרון הגדול של האיש הזה – מימד ההערצה. בנבחרת מספרים שלא תשמעו שחקנים שעונים לו באימונים או הורים שמתחצפים. "מכבדים את האיש מאוד", אומרים שם. "כשהוא אומר לשחקנים לשבת הם יושבים. לא תשמע שחקן מתחצף כי אי אפשר להתחצף לאדם שאתה מעריץ. רובם ככולם של השחקנים כאן מעריצים אותו, לחלקם יש פוסטרים שלו מעל המיטה".

אצל איוניר, מעידים מאמנים, יש פער ניכר בין הרמה שמפגינים השחקנים באימונים לבין המשחק עצמו. חלקם מהמאמנים טוענים כי הדבר לא נובע מחוסר מקצוענות או חוסר הבנה של המשחק, אלא בגלל הפערים העצומים שבין אירופה לישראל בכל הקשור לאתלטיות, פיזיות ותכונות מולדות. "הדמיון בינו לבין גיא לוי קשור לתכונות אחרות, כמו אינטליגנציה ופרפקציוניזם", מעידים עליו בהתאחדות. "השינוי נובע בעיקר מהניסיון הרב של גיא לוי בקבוצות בוגרים".

"איוניר משתדל לשמור על סדר, דוגל קצת בחלק התיאורטי ובוידאו אבל מתקשה בקטע של ההמשכיות. החיסרון הגדול שלו הוא מעבר בין סגנונות משחק. הרבה פעמים הוא מתאים את עצמו ליריבות ולא מנסה לגרום ליריבות להתאים את עצמן אליו. זה חסרון גדול כשאתה מאמן נבחרת", מעיד מאמן בכיר בישראל. "גיא לוי לא היה פראייר, אבל האופי ומצבי הרוח שלו גרמו לו בסופו של דבר ללכת. לכל מאמן, בסופו של דבר, יש כמה יתרונות וחסרונות. אצל מוטי השחקנים יותר רגועים, האווירה יותר שקטה. ככה זה אצל כל המאמנים הנוכחיים. יותר רגוע, פחות מתח, אבל אצל חלקם, לפחות בטווח הקצר, גם פחות תוצאות".

נראה כי לצד החסרונות שמנינו כאן, דווקא לאופי של המאמן יש השפעה מכרעת על הצלחת הקבוצה. ואם כך, אולי כל התזה הזאת בכלל רחוקה מהמציאות לנוכח מה שראינו באימון האחרון של בנין עם הקבוצה שלו בוינגייט. מגיע לפני כולם, מסדר קונוסים, מזיז את השער בעצמו ובסיום האימון אוסף את הכדורים עם השחקנים. "מאמנים אמרו לי שלא כדאי לי לעשות את זה כי זה... אתה יודע... אמרתי להם שזה אני, מרגיש שאני חלק מהם. אני חלק מהם והם חלק ממני. אם זה טוב? תשמע, אני מראה סמכות, הם יודעים את מקומם. אבל כשצריך לשמש דוגמא, עושים גם את זה".