הכל ביזנס? באמת?

לפני מספר שנים נשאל דונלד סטרלינג, הבעלים האנטיפת וחסר החן של לוס אנג'לס קליפרס, מדוע הוא לא מנסה להצעיד את הקבוצה להישגיות. סטרלינג ראה באותה עת סכומי כסף נכבדים מהקליפרס, משום שניצל בצורה המקסימלית את האופציה להרוויח, קרי: קבל אחוזי הכנסות מהטלוויזיה ומהספונסרים האחרים של הליגה, תשקיע סכומים אפסיים בקבוצה. השיטה הזו הפכה את הקליפרס למועדון הרווחי ביותר בכדורסל האמריקאי בתחילת שנות ה-2000. סטרלינג לא ניסה להסתיר את הכוונה האמיתית שלו והשיב: "זו הקבוצה שלי וזה העסק שלי".

אמריקה היא מדינה לאנשי הסטריקטלי ביזנס ועולם הספורט בה לא שונה. שחקן פוטבול יכול להיחתך מקבוצה ולחתום בה למחרת תחת חוזה נמוך בהרבה למרות אלמנט ההשפלה הכרוך בכך. הוא יכול לתת את הנשמה למועדון ולהפוך אותו לפרנצ'ייז מצליח, ולפתע לגלות שהשער למגרש האימונים סגור ואין כניסה עבורו. תשאלו את סטיב מקנייר שקיבל מטנסי אגרוף לפרצוף.

זו הסיבה שקשה לבוא בטענות לסטרלינג. אחרי הכל, ביזנס הוא ביזנס. זו הסיבה שגם אי אפשר לבוא בטענות לאטלנטה ברייבס, שבעטו את טום גלאווין החוצה רגע אחרי שביקש לסיים את הקריירה בכבוד בקבוצה ורגע לפני שהחלים מפציעה וחזר לרוטציה. זה הביזנס, ומי שלא רוצה להיות חלק ממנו, שיילך להיות נהג משאית בצרפת. שם מפגינים על עוולות חברתיות, לא בעולם שבו באמת יודעים איך לעשות עסקים.

אלא שגלאווין לא חושב ככה ולא מתכוון ללכת בשקט. הוא יגיש תביעה נגד הברייבס וכנראה יידחה על הסף, אבל יעשה זאת על המישור העקרוני. כנראה שגם בארץ הסטריקטלי ביזנס יש כאלה שנמאס להם מהציניות.

אם חוזרים למקרה סטרלינג, כאן המקום להציב את השאלה הקיומית: אם האוהדים של הקליפרס יודעים שמשתינים עליהם, למה הם ממשיכים לבוא למשחקים? ואולי הם לא יודעים את זה? ואולי לא אכפת להם וכדורסל מבחינתם מחפה על עוד ערב משעמם בבית עם האשה והילדים? קחו לדוגמה את משחק הבית האחרון של פיטסבורג פייראטס, מקבילת הבייסבול של הקליפרס, ביום חמישי נגד המטס. 20.683 צופים הגיעו ל-PNC פארק כדי לראות את המשחק של קבוצתם, יום לאחר שכוכב הקבוצה נייט מקלאות' הועבר בטרייד לאטלנטה תמורת פרוספקטים. זה אולי לא הקהל של פנוויי פארק או של היאנקי סטדיום, אבל מדובר עדיין בשתי רבבות.

בעשור וחצי האחרונים יש להנהלות של הפייראטס שיטה: להיפטר מכל מי שיכול להפוך לכוכב, כדי שחס וחלילה לא יצטרכו לשלם לו. זה התחיל עם בארי בונדס, שאחרי שלוש עונות רצופות שבהן הגיע עם הפייראטס לגמר ה-NL הפך לשחקן חופשי וחתם בסן פרנסיסקו, נמשך עם טרייד מצחיק על ג'ייסון שמידט ועבר בשחרורים או בטריידים מאסיביים של כל מי שנחשב לפוטנציאל או שכבר סימן את דרכו בקבוצה ככוכב - קיפ וולס, קריס בנסון, אראמיס רמירז, בריאן ג'יילס, ג'ייסון ביי ועכשיו גם מקלאות'.

באותו משחק נגד המטס עלה לחבוט, לראשונה במייג'ורס, הדבר הבא של העיר - אנדרו מק'קאצ'ן. למק'קאצ'ן יש עתיד גדול, הוא זה שאמור להחזיר לעיר הפלדה את ימי הזוהר, ממש כשם שעשה סידני קרוסבי בהוקי קרח. בהתמודדות עם המטס מק'קאצ'ן חבט פעמיים, הכניס ריצה ודרך בעצמו שלוש פעמים על צלחת הבית. אם מק'קאצ'ן יעמוד בציפיות, בתוך חמש או שש שנים הוא יהיה כוכב גדול וירוויח לא מעט כסף. למישהו יש ספק בכלל שזה יקרה במקום אחר ולא בפיטסבורג?

בניגוד לפיטסבורג, המטס דווקא מנסים. לניו יורק יש כסף ויש אוהדים שלא יתנו לה להשתמש בתואנה של "בונים קבוצה", שאוהדי הפייראטס בולעים בתאווה בכל פעם מחדש. כשעומאר מינאייה נכנס לתפקיד ה-GM בסיום עונת 2004, הוא חשב רק על דבר אחד: איך לחדול את הקבוצה הזו ממנהגה הסורר להיות בית הקברות של הליגה ולצאת מהצל הגדול שמטילים היאנקיז על התפוח הגדול.

מינאיה עשה מספר צעדים שבטווח הקצר נראו כמשתלמים. תחילה הוא רכש את פדרו מרטינז וקרלוס בלטראן, ושנה אחר כך הביא את בילי וגנר וקרלוס דלגאדו, כשבמקביל עשה טרייד נאה על ג'ון מיין והכניס לעניינים את הטופ פרוספקטים דייויד רייט וחוזה רייס. זה הספיק להגעה לפלייאוף ולהדחה ב-NLCS של 2006. אחר כך הגיעו החתמות גדולות לצד אכזבות ענקיות ופציעות בלתי נמנעות של שחקנים מבוגרים. אותה גברת, אפילו אותה אדרת.

בשבוע שעבר התברר כי רייס קרע את שריר הירך האחורי וייתכן שייעדר עד סוף העונה. דלגאדו יחזור, אם בכלל, בספטמבר. בבולפן לא מצליח ג'יי ג'יי פאץ להיות סט אפ ראוי יותר מארון היילמן שאותו החליף, יוהאן סנטנה ומיין היציבים לא מצליחים לסחוב רוטציה רעועה וניהול המשחק של ג'רי מנואל שנוי במחלוקת וגרם ללא מעט אוהדים לדרוש את פיטוריו.

למעט 2006, המטס ממשיכים להיות מועדון עצוב. ועם זאת, למרות תמהיל הקטסטרופות המזעזע, הם שומרים על מאזן חיובי ונמצאים בטווח נגיעה מפסגת ה-NL מזרח. כרגע הידיד הגדול ביותר שלהם הוא בראד לידג' מפילדלפיה, שאלמלא שבירות השמירה שלו הייתה יוצרת פער משמעותי בהרבה משלושה משחקים במקום הראשון.

ועד שזה ישתנה (אם זה ישתנה), בואו לקבל טעימה ממה שהמטס עושים במשחק אחד בוושינגטון (לחצו על הקישור שלמטה). שימו לב בעיקר לדאבל פליי הרביעי - לא, זו לא התכנית של בני היל.

- האם נסגר סיפור הסינדרלה של זאק גריינקי, או שהוא טרם אמר את המילה האחרונה?

- העונה הזו היא עונת קאמבקים, וכרגע אין סיפור טוב יותר מקרל פבאנו.

- רצף ההפסדים של הוייט סוקס מיום שלישי עד יום שישי: 5:0, 5:3 ו-7:0 לאוקלנד, 6:0 לקליבלנד, כולם הפסדי בית. כבר עדיף ללכת לראות את הקאבס.

- במיוחד כשזמבראנו מגיש.

- מאזן 2:6, ERA של 2.84. גם אם המירוץ לסיי יאנג נראה רחוק, אל תשכחו להוסיף אליו כבר מעכשיו את יובאני גאיארדו.

- האם מריאנו ריברה שעולה להגיש במצב של שוויון ומריאנו ריברה שעולה להגיש ביתרון הם אותו שחקן?

- בנימה אישית: מה יותר גרוע - לרדת מהנכסים ולהכריז על פשיטת רגל, לעבור טיפול שורש בלי הרדמה או לעבור את שבוע הפנטזי האחרון עם ארון היל מטורונטו בהרכב?

- היי, בסוף הוא שתל הומראן, המגעיל.

הומראנס:

1. אדריאן גונזאלס (סן דייגו) - 22
2. ראול איבנייז (פילדלפיה) - 19
3. אלברט פוחולס (סט. לואיס) - 18
4. חמישה חובטים עם 17

אחוזי חבטה:

1. איצ'ירו סוזוקי (סיאטל מארינרס) - 35.6
2. מיגל טחאדה (יוסטון) - 35.4
3. מיגל קבררה (דטרויט) - 35.2
4. קווין יוקיליס (בוסטון) - 34.9
5. אדם ג'ונס (בולטימור) - 34.6

ניצחונות מגישים:

1. רוי האלאדיי (טורונטו) - 10
2. זאק גריינקי (קנזס סיטי), קווין סלואי (מינסוטה) - 8
4. שישה מגישים עם שבעה ניצחונות

ERA:

1. זאק גריינקי (קנזס סיטי) - 1.55
2. יוהאן סנטנה (ניו יורק מטס) - 2.00
3. אדווין ג'קסון (דטרויט) - 2.16
4. ג'רד וויבר (לוס אנג'לס איינג'לס) - 2.26
5. מאט קיין (סן פרנסיסקו) - 2.27