שייגמר כבר הסיוט הזה

הרבה תלונות לא יכולות להיות לאוהד הספורט הישראלי הממוצע בנוגע לכמות ואיכות אירועי הספורט הישירים המוקרנים אצלו בסלון: כדורגל משובח מאירופה, ספורט כחול לבן, טניס מטורנירי גרנד סלאם, הטורים הנוצצים של מרוצי האופניים, אתלטיקה מסבב הגולדן ליג ואפילו מרוצי מכוניות ואופנועים (אשר גברים רבים נוטים לחשוב כי אף הם נחשבים לענפי ספורט. לידיעתם, ספורט משמעו פעילות גופנית ולא פעילות מכנית) וכן, גם NBA.

אבל בעוד ענפי הספורט הנבחרים מאירופה מופיעים אצלנו בסלון בדיוק בשעות בהן כל מה שאנחנו רוצים מהחיים האלו הוא להרים רגליים על השולחן, לנגוס במשהו ולרבוץ מול הטלוויזיה, הליגה הטובה בעולם משודרת בשעות בהן רובצים מול הטלוויזיה רק בליינים תל אביבים שחזרו מעוד לילה סוער בעיר ואבות טריים ואומללים העסוקים בלהחזיק לנשותיהם את היד בזמן היניקה.

במהלך העונה הסדירה עוד היו משדרים משחקים בשעות סבירות, אבל העונה הסדירה הזאת לא באמת מעניינת. בפלייאוף, שזו העונה הלא סדירה, כלום לא מתחיל לפני שלוש וחצי בלילה (או שמא בבוקר). אני לא מסוגל לקום באמצע הלילה ולהצליח לראות משחק. אני נרדם שוב אחרי חמש דקות, חוץ מזה שגם ככה אני לא הולך לישון לפני שתיים, אז מה הטעם לקום אחרי שעה. אני גם לא מקליט ורואה בבוקר. אלף, אין לי "יס מקס" ובית, מה באמת הסיכוי שאני אשרוד משחק מוקלט מבלי שבמהלכו מישהו יגלה לי את התוצאה. אז אני פשוט לא הולך לישון. בסיבובים הראשונים הייתי נרדם במחצית. מחצית בארבע וחצי בבוקר, לידיעת אלו שלא חוו, אורכת שעה.

בשלב הגמרים האזוריים פיתחתי יכולת להירדם בשתי הדקות האחרונות, מה שנקרא בעגה המקצועית: בריחה מהכדור בדקות המכריעות. עכשיו אני לא יכול להירדם לפני עלות השחר. כבר חודש שהדרמה הגדולה ביותר שספורט מייצר, הנקראת פלייאוף ה-NBA השתלטה לי על החיים ועל שעות השינה והחיים, הם אף פעם לא היו כל כך מבולבלים. התרגלתי להכין ארוחות מזינות באישון לילה, לצחצח שיניים בבוקר (אבל לפני השינה) ולהיכנס למיטה בדיוק בשעה בה החברה שלי יוצאת ממנה לעוד יום חדש. דיכאון. למה אני, כמו לברון ג'יימס, לא יכול לסיים עונה לפני סדרת הגמר וללכת לים. רק שייגמר כבר הסיוט הזה. דרמה עלאק, די אני רוצה לישון.