קריאה אחרונה לתואר

אליפויות: לוס אנג'לס לייקרס 14, אורלנדו מג'יק 0

המאמנים בפלייאוף: פיל ג'קסון 90:205, סטן ואן גנדי 23:34

מאזן בעונה הרגילה: 0:2 לאורלנדו

אחת האקסיומות של הספורט היא שלא הכל מתחיל ונגמר בניתוחים מקצועיים. יש משהו מעבר שעושה את ההבדל – אפשר לקרוא לו אמונה, אופי, מומנטום. מכל היתרונות שיש ללייקרס בגמר, היתרון החשוב ביותר הוא התחושה שהפעם, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, הגיע זמנם. אם אורלנדו פחות או יותר עשתה את שלה בעצם העפלתה לגמר ללא שחקן מפתח ועם תחושה שהעתיד כולו שלה, הלייקרס מכוונים מהרגע הראשון של העונה לכיוון אחד בלבד: לטבעת. עד כמה שזה מוזר לדבר על גמר ה-NBA במונחים של חשוב יותר ופחות לקבוצה כזו או אחרת, קשה להשתחרר מהתחושה כאילו ללייקרס יש יותר מה להפסיד. בעיקר לקובי, אבל יותר על כך בהמשך.

בחלק המקצועי, מילת המפתח היא התקפה. בניגוד קליבלנד, החבורה של פיל ג'קסון לא פחות מוכשרת ומגוונת מזו של סטן ואן גנדי. לעומת קליבלנד, הלייקרס יכולים לנצח גם אם אורלנדו תקלע יותר מ-100 נקודות למשחק. משחק ההתקפה של הלייקרס זרם בשני המשחקים האחרונים מול דנבר, וכמעט בכל עמדה לזן מאסטר יש מוסר מצוין, מהטובים בתפקיד שלו בליגה (קובי, וולטון, אודום, גאסול). חוץ מזה, יש לו את טרבור אריזה בזון של החיים שלו. בדיוק כפי שההתקפה של המג'יק הוכיחה את הבלוף שההגנה של קליבלנד הצליחה להסתיר, ההתקפה של הלייקרס יכולה לעשות את אותו הדבר להגנה של אורלנדו - יש גבול כמה עבודה דוויט הווארד יכול לעשות בלי שומר ראוי נוסף באיזור הצבע.

ג'קסון יצטרך להשתמש נכון בגבוהים שלו כדי להתמודד מול קבוצה שניצלה באופן מושלם את המיס-מאצ' שייצרה בשתי הסדרות הקודמות. קשה לדעת מה יעבוד, לכן כדאי לו לנסות הכל במשחקים הראשונים. יכול להיות שלאנדרו ביינום יהיה תפקיד משמעותי יותר בגמר כי הוא היחיד מגבוהי הלייקרס עם סיכוי מסוים להאט את דוויט הווארד (אולי פרט לדי ג'יי מבנגה, שבמצב נורמאלי לא אמור להיות שותף לסדרת גמר כלשהי). השאלה היא מה יש לביינום להציע במצבו הנוכחי. גאסול כפאוור פורוורד ימשיך את מסורת המיס-מאצ' מול רשארד לואיס, רק שהפעם יעמוד מול לואיס שחקן לא פחות מוכשר שיכול באותה מידה לנצל את חוסר ההתאמה גם בצד השני. אחת השאלות הגדולות של הגמר הזה היא האם גאסול יצליח לעשות זאת, או שמא הנוכחות של הווארד לא תאפשר לו. גם למאר אודום יכול להסתדר מול לואיס בהגנה, ואם הוא לא אז ניתן להשתמש בוולטון, שעשה עבודה לא רעה בכלל על כרמלו אנתוני בסיבוב הקודם. אופציות לא חסרות, ג'קסון פשוט יצטרך למצוא את הנכונה.

אורלנדו אמנם ניצחה את שני המפגשים בעונה הרגילה, אבל הכוכב של המשחקים ההם היה ג'אמיר נלסון הפצוע (ולא עושה רושם שהקאמבק הפוטנציאלי שלו מטריד את הלייקרס). למג'יק היה גם יתרון בריבאונד, וגם זו נקודה שיכולה להיות משמעותית. גאסול ואודום ביצעו קפיצת מדרגה בתחום ריבאונד ההתקפה וביחד לקחו 37 כאלה בסדרה מול דנבר. יכול להיות שסוף סוף תגיע קבוצה שתדע לנצל את העובדה שהווארד נלחם לבדו על הריבאונד. אם זה יהיה המצב, הלייקרס יעשו צעד משמעותי נוסף בדרך לטבעת הנחשקת.

אז מה למדנו מהניצחון של אורלנדו על קליבלנד? שכדאי לשים לב לעונה הרגילה, שלפעמים הניתוח המקצועי הוא כן הכי חשוב ושעדיין לא נמצאה קבוצה שמסוגלת להתמודד בהצלחה עם מיס-מאצ'ים קטלניים. הפוטנציאל תמיד היה שם, אבל מהמשחק השביעי בסדרה נגד בוסטון הוא גם ממומש בצורה הטובה ביותר. החניכים של ואן גנדי בזון: ההתקפה זורמת, הם קולעים את השלשות שלהם, חוזרים מפיגורים כמו כלום ובמאני טיים פשוט אין מצב שלואיס, טורקוגלו ופייטרוס יחטיאו. באורלנדו מרגישים כרגע שזה תלוי קודם כל בהם, שאם הם רק ימשיכו לשחק כמו נגד קליבלנד ללייקרס לא תהיה תשובה. לא בטוח שהם טועים.

הלייקרס לא קבוצת הגנה נוראית, אבל יש דבר אחד שהיא לא ממש טובה בו: למנוע מהיריבה לזרוק שלשות. הם מאפשרים 20.7 זריקות מחוץ לקשת ליריבה במשחק, רק שתי קבוצות מאפשרות יותר. אמנם האחוזים של רוב היריבות לא מדהימים, אך המקרה של אורלנדו שונה. המג'יק קלעו 12 שלשות בכל אחד משני המשחקים מול הלייקרס בעונה הרגילה, בשניהם לפחות ב-40 אחוזים. נלסון עשה חלק גדול מהעבודה, נכון, אבל אז פייטרוס הלוהט לא ממש היה רלוונטי. ובסדרה נגד קליבלנד, המשחק הקבוצתי המצוין של המג'יק הוביל לכך שרוב השלשות שלקחה אורלנדו היו טובות – מה שאוטומטית מעלה את האחוזים.

ואם הזכרנו את פייטרוס קודם לכן, בואו נדבר קצת הגנה. יחד עם קורטני לי מדובר בצמד שיקשה על קובי - בעיקר הצרפתי, שיעשה זאת ברבעים אחרונים. מבחינת גודל, פייטרוס מתאים לשמור על בריאנט הרבה יותר מאשר על לברון, שגם עליו עשה עבודה לא רעה בחלק מהזמן. הוא יוכל להיצמד לממבה כי מאחוריו מסתתרת מפלצת הצבע מספר 1 בליגה. פרט לעזרה מול החדירות של קובי, הווארד יעשה משהו לא פחות חשוב - ינטרל את גאסול. בהנחה שביינום ימשיך להיות לא רלוונטי ויסתבך בעבירות, הספרדי ישחק בעיקר כסנטר ויתקשה לשחזר את היכולת הנהדרת מהסדרה מול דנבר. במילים אחרות, אורלנדו בנויה נהדר להתמודדות מול שני הכלים ההתקפיים המרכזיים של הלייקרס.

גאסול מול הווארד זה מאצ'-אפ בעייתי גם בצד השני. הסיפור הגדול ממשחק 6 של גמר המזרח היה שלראשונה בפלייאוף, סטן ואן גנדי האכיל את המפלצת שלו גם במאני טיים, שלח כדור אחרי כדור להווארד בצבע שחגג, והפך כל דאבל-טים לשלשה פנויה. עד כמה גאסול יוכל למנוע את זה? לא הייתי שם עליו יותר מדי ז'יטונים. בקיצור, הלייקרס זקוקים לביינום נואשות, ואלה חדשות רעות. חדשות רעות מאוד.

כי זה הגמר, כמובן. אבל בואו נתקוף את השאלה מכיוון אחר - למה זהו ה-גמר של השנים האחרונות? ובכן, כי הוא הולך להפגיש בין שתי הקבוצות הכי פחות שבלוניות ב-NBA. זה יהיה גמר של התקפות, של שתי קבוצות שיודעות לעשות סל כמעט בכל דרך אפשרית ויודעות לקבל החלטות נכונות, שתי קבוצות מוכשרות מאוד שמנצלות את הכשרון הזה כמו שצריך. הלייקרס של שני המשחקים האחרונים, עם קובי כמנהיג המשחק הקבוצתי, הייתה תענוג צרוף. אורלנדו עשתה זאת לאורך סדרה שלמה. כאן לא יהיו משחקים של לברון או וויד נגד חמישה, כי אם סגנון מעט יותר אירופי, רק עם השחקנים המוכשרים ביותר בעולם.

ואז ישנה גם סיבה חשובה יותר למה זהו גמר כל כך מיוחד. קוראים לה קובי בראיינט. לטוב או לרע - זה יהיה הגמר שלו. קובי זקוק לאליפות שתהיה רשומה על שמו כדי להיכנס, הפעם באמת, לרשימות האקסקלוסיביות ביותר של השחקנים הגדולים בהיסטוריה (נניח, עשרת הגדולים), ויכול להיות שחלון ההזדמנויות שלו ייסגר בעוד שבועיים. הפסד בגמר הזה, כשהוא פייבוריט ברור מול קבוצה מפתיעה ודי חסרת יומרות כרגע, ישאיר אותנו עם סימן שאלה ענק לגבי היכולת שלו להוביל קבוצה באמת עד הסוף. זה רגע האמת של השחקן המרתק של תקופתנו, לא בטוח שיהיה עוד אחד. מישהו רוצה לפספס אותו?