יותר טוב מכוכב פורנו

בספר "NBA Coaches Playbook" שהוציא לאור לאחרונה ארגון מאמני הכדורסל האמריקאי, מפרסמים הבכירים במאמני הליגה בעבר ובהווה מאמרים על אודות כמעט כל אספקט במשחק: פיט קאריל ואדי ג'ורדן פורשים את כל האופציות של התקפת פרינסטון, מייק דאנטוני וג'ורג' קארל (בצוותא עם דאג מו) כותבים שני מאמרים נפרדים על התקפה מתפרצת וג'ים אובראיין מרחיב על הגנת לחץ על כל המגרש. פיל ג'קסון וטקס וינטר, כנהוג בכדורסל האמריקאי נטול הסודות, מסבירים את כל האופציות של התקפת המשולש, בטקסט ארוך ומפורט שיורד לפרטים הקטנים ביותר. גם היריב של ג'קסון בגמר כתב מאמר הדרכה בספר: סטן ואן גאנדי מדבר על יסודות ההתקפה האישיים – הטעיות, שינויי כיוון ושליטה בכדור. הוא לא עוסק בשיטת משחק שרשומה על שמו, פשוט כי אין כזאת.

זה לא ההבדל היחידי בין ג'קסון לבין ואן גאנדי. הראשון מכונה "זן מאסטר", בזכות ספרו "טבעות קדושות", חיבתו לתורות המזרח וקרבתו לרוחניות. השני כונה לאחרונה "מאסטר אוף פאניק" על ידי שחקנו לשעבר, שאקיל אוניל. ג'קסון הוא המאמן היקר ביותר בליגה ויהיה המאמן המעוטר ביותר בתולדותיה אם יזכה באליפות העונה. האיש שעומד בדרכו מונה לתפקיד מאמן המיאמי היט רק לאחר שפט ריילי החליט לקחת חופשה, וכעבור שנתיים מוצלחות נאלץ להודיע שהוא פורש "מסיבות משפחתיות", ככל הנראה משום שלג'ל דגדגו אצבעות האימון. ההיט אכן זכו בתואר, ואן גאנדי נשכח מהתודעה. את התפקיד באורלנדו מג'יק הוא קיבל רק לאחר שבילי דונובן, מאמן פלורידה שהיה הבחירה הראשונה לתפקיד, הודיע שברצונו להישאר במכללה.

ג'קסון פירסם ספרים, שבאחרון שבהם לכלך בצורה קשה על שחקן שלו, קובי בריאנט (בתקופה שנראה היה שהשניים כבר לא יעבדו ביחד). אף אחד עוד לא הציע לואן גאנדי לכתוב ספר, ורק לאחרונה, במהלך הסדרה מול בוסטון סלטיקס, הוא נאלץ לשמוע שחקן שלו, דוויט הווארד, מותח ביקורת קשה על קבלת ההחלטות שלו. ג'קסון מאשים את כל העולם אחרי הפסדים, ואן גאנדי האשים את עצמו אחרי שלברון ג'יימס קלע סל ניצחון במשחק השני בסדרה מול קליבלנד. אצל ג'קסון כל מילה מחושבת וכל מהלך הוא חלק ממלחמה פסיכולוגית מתוחכמת. ואן גאנדי סתם זועף או שמח, כמו סתם איש פשוט.

אותה אנושיות של ואן גאנדי צריכה לגרום לכל אוהד נטרלי לקוות שאורלנדו תזכה בתואר. הלייקרס נוצצים יותר, מתוקשרים יותר ובוודאי שידועים יותר בישראל. הבעיה היא ששני האנשים שמנהיגים את הקבוצה מלוס אנג'לס הם טיפוסים בלתי נסבלים. מאחורי החזות הרוחנית של ג'קסון מסתתר אדם קטנוני ומתנשא, ששנוא כמעט על כל עמיתיו בליגה, שחלקם מכנים אותו ברשעות "הפינגווין" בשל הליכתו המוזרה. את הקבוצה מנהיג קובי בריאנט הנרגן, שאך לפני שנים ספורות היה כפסע בינו לבין האשמה באונס, ונחלץ ממנה בעור שיניו. המג'יק, מנגד, הם חבורה של אנשים שאיש לא ספר. דוויט הווארד היה בחירה ראשונה בדראפט, אבל שאר חבריו לא היו אמורים להגיע עד הלום: הידו טורקוגלו היה שחקן נחמד, לא יותר, בשנותיו הראשונות בליגה, והפך העונה לאיש שעליו מתבססת כל התקפת הפיק אנד רול של ואן גאנדי; כולם לגלגו על אורלנדו כשהעניקה חוזה מקסימום לרשארד לואיס; קורטני לי נבחר במקום ה-22 בדראפט האחרון; יוסטון נפטרה במהלך העונה האחרונה מראפר אלסטון בלי למצמץ; ג'אמיר נלסון הפצוע הידרדר למקום ה-20 בדראפט למרות קריירת מכללות גדולה, עקב חשש מקומתו הנמוכה; הסנטר המחליף מגיע מפולין. המאמן שלהם הוא אפילו לא האיש המפורסם במשפחתו: בכבוד מחזיק אחיו, ג'ף, פרשן ESPN, שהוביל בעבר את הניו יורק ניקס לגמר. בימים האחרונים כתבו בארצות הברית יותר על הדילמות האתיות של ג'ף, שיפרשן בסדרת הגמר את אחיו, מאשר על ההצלחה של סטן.

למרות הנטייה לזלזל בואן גאנדי, בנו של מאמן שלאורך השנים נאלץ לשמוע שמראהו החיצוני מזכיר את כוכב הפורנו רון ג'רמי, ייתכן שהוא אחד היתרונות היחידים של קבוצתו בסדרת הגמר. כן, שמעתם נכון: ג'קסון הוא מאמן מנוסה ומצליח, שהיה בכל הסרטים, אבל בשנתיים האחרונות הוא לא בכושר. האיש עם תשע הטבעות כבר בן 64, אחרי ניתוח החלפת ירך, ושנה אחרי שהובס בגמר מול בוסטון, גם בפלייאוף האחרון הוא הוכיח שאינו חד כבעבר, בייחוד בסדרה מול יוסטון רוקטס הפצועה. אורלנדו של ואן גאנדי, לעומת זאת, משחקת כדורסל חכם, שמתבסס על פיק אנד רול שאחריו מבודד הווארד מתחת לסל. לעיתים זה מסתיים במסירה פנימה, לעיתים בחדירה של אחד הגארדים ולעיתים בזריקה מבחוץ, והכול תוך ריווח מושלם שממקסם את יכולות הקליעה הפנומנליות של שחקני המג'יק. אם ג'קסון יזכה באליפות, כל הטעויות בדרך יישכחו והוא יוכתר לגדול המאמנים בכל הזמנים. אם סטן ואן גאנדי יפסיד הוא יודה בטעויות ויגיע למחרת למשרד, לתכנן את העונה הבאה. דווקא בגלל הצניעות הזאת, כל כך מגיע לו לנצח.