עלי והצליחו

כמות האירועים הטרגיים בסכנין של העונה היתה מספיקה לשתי ירידות ליגה: פרשת הבשמים, עזיבת היו"ר הכל יכול למשרד ראש העיר, עזיבת הכוכבים, עזיבת האוהדים, עזיבת הספונסרים, עזיבת המאמנים. על דברים הרבה יותר קטנים בני סכנין ירדה ליגה, אבל העונה היא גילתה על עצמה דבר גדול: שהיא כבר לא עוד קבוצה בליגת העל. אלא מועדון. מועדון עם כוח, עם עוצמה. מועדון שברור לו מה צריך לעשות כדי לשרוד, ואיך לא נגררים ונופלים עקב פרשיות שונות ומשונות. דווקא בעונה כזו, בני סכנין הכריזה סופית: אנחנו לא עוד תושב זמני בליגת העל. אנחנו חלק מהממסד.

מינוי של ערן קוליק היה אחד האירועים המרגשים בעונה של סכנין. גם בגלל שהקבוצה סופסוף נפטרה מהדיבוק הזה של אייל לחמן ועשתה סיבוב פרסה בדיוק בשנייה שהיא שקלה להתאחד עם המאמן ודרכו, אבל בעיקר בגלל קוליק. מגיע מאמן, בלי פוזה, בלי שם, בלי גינונים, וכמו אלישע לוי, מראה לנו כמה התדמיות בליגה שלנו לא שוות כלום.

אבל עדיין: לא ייתכן שסכנין תהפוך לרכבת מאמנים מכוערת כמעט מדי עונה. נדמה כי הקבוצה התמכרה לאפקט שיוצרים חילופי מאמנים ומבססת על כך חלק מהאסטרטגיה העונתית שלה. זה שהם פגעו עם ערן קוליק, לא אומר שהם צדקו בדרך. כמו שסכנין שאפה תמיד לבעל בית אמיתי בעמדת היו"ר, סטייל מאזן, היא חייבת לשאוף למאמן סטייל אלישע לוי שיילך איתה כברת דרך ארוכה יותר. עם אלישע לוי זה עבד מצוין, אל תהיו בטוחים שזה מה שיקרה עם קוליק. תשובות יגיעו אחרי שנראה כיצד סכנין תגיב למשבר הראשון בעידן קוליק.

בני סכנין עדיין לא הצמיחה שחקן גדול מתוכה. עבאס סוואן פרץ, אבל הפריצה שלו היתה מוגבלת כמו הכשרון. חאלד חלאיילה ייצג שחקן סכניני אחר: חזק כמו סוואן, אבל גם טכני, אבל עדיין לא מספיק מלוטש כדי להפוך לשחקן גדול. לעלי עותמאן, המגן הימני העולה של סכנין, יש את כל הנתונים לשבור את הרף שהציבו סוואן וחאליילה. הוא גם טכני וגם חזק, הוא גם מוכשר מעל הממוצע וגם יציב במשחק שלו ובאופי שלו. אין הרבה מגינים ברמה שלו בארץ, בכלל אין הרבה מגינים. עם מעט מזל שיעזור לו להמשיך את המומנטום, עלי עותמאן בהחלט יוכל להיכנס לרשימה אחת עם עלי עותמאן ההוא של הפועל ירושלים.

שני המאמנים הצעירים נחשבים לבוגרי הדור החדש של מאמני ישראל. הדור הממוחשב, זה שמפרק את המשחק לאלמנטים מדעיים. אלא ששניהם בחרו יותר להתעסק במה שאין בסכנין, ופחות במה שיש. יותר ניסו להסתיר, ופחות להבליט. להסבר נרחב יותר: ערן קוליק.

השער הכי יפה של סכנין העונה הגיע כנראה מהרגל של יחיאל צגאי בהפסד לאשדוד, כדור חופשי שקבע 0:2 מפתיע, אבל לא הציל את פרדי דוד מהפסד ופיטורים. אבל השער הכי חשוב של העונה הגיע דווקא במחזור האחרון, כשחאלד חלאיילה הפך את התוצאה מול בני יהודה והשאיר סופית את הקבוצה בליגה. זה גם היה שער יפה, אבל גם משמעותי.

יותר מכל, החשד לגניבת בשמים משדה התעופה על ידי שחקני סכנין, כמעט והכריע את הקבוצה. זה הגיע בדיוק בזמן הלא נכון: ערב ההכנות לעונה החדשה, כשמשחקי האינטרטוטו רק מעיקים עוד יותר בימים בהם בדרך כלל נחים. סכנין הגיעה סחוטה וחבולה לתחילת העונה. ההכחשות של השחקנים לא נראו טוב, אבל עצם זה שגם אנחנו כמעט שכחנו מזה מלמד איך סכנין הצליחה לקבור את הפרשה ולגרום לשחקניה להתעסק רק בכדורגל.

מאור בוזגלו היה הכוכב, אבל איליה יבוריאן היה המוציא לפועל. למועדון כמו סכנין, שצריך לפני הכל מישהו שיודע לשים את הכדור ברשת מתוך מעט ההזדמנויות שקבוצה בסדר הגודל שלה מגיעה, יבוריאן היה נכס. קצת כמו שי הולצמן של לפני כמה שנים באשדוד. יותר מבוזגלו, סכנין חסרה העונה יותר מכולם את איליה יבוריאן. תעיד על כך ודאי העובדה שמלך השערים של הקבוצה הוא אוקוצ'ה המסורבל. עמדת החלוץ בסכנין מעולם לא ירדה נמוך יותר.

מי שהוריד אותנו ליגה בשדה התעופה, שיבושם לו