התמכרנו

ביום ראשון הסתיימה רשמית אחת העונות המיוחדות ביותר בהיסטוריה של הליגה הספרדית, וזו הזדמנות מצוינת, לשם שינוי כשמדובר בטור הזה, לקצר. נדמה שאחרי העונה הזו במיוחד, לא צריך להכביר במילים על פסגות האיכות אליהן יכול הכדורגל הספרדי להגיע, לא אחרי שבארסה התרוממה השנה לא רק מעל הליגה אלא מעל היבשת כולה, כדי להפוך, לפתע, אפשר לומר, לאחת מקבוצות הכדורגל הגדולות בהיסטוריה. כל זאת כאשר ברקע ישנן גם קבוצות אחרות עם משחקים מטורפים בזה אחר זה (אתלטיקו מדריד במיוחד), רוח לחימה יוצאת דופן (ריאל מדריד), פעלולי הישרדות מרשימים (אספניול, אוסאסונה) כמו גם כושלים (בטיס) ו...עוד ועוד ועוד.

אחרי השנה, במיוחד, לא צריך לדבר הרבה גם כדי להמחיש עד כמה המשחק כאן פוליטי יותר מתמיד. התמונות באמת מדברות בעד עצמן: מהזכיה הפוליטית ביורו והדרבים הלוהטים מתמיד בין בארסה לאספניול; עבור בקול ובתמונות של אוהדי בילבאו ובארסה שורקים בוז עצום בגמר הגביע להמנון הספרדי ולמלך ספרד (קול ותמונה שהטלוויזיה הממלכתית עשתה כל מאמץ להסתיר, באופן שערורייתי שעורר דיון תקשורתי סוער); וכלה בתמונה של פויול, משתחרר לרגע מהאיפוק הקטלאני ומנשק בתשוקה עד אין קץ את הסמל שעל הזרוע, מכל המקומות שבעולם, דווקא ובמיוחד, בברנבאו שבמדריד. בקיצור, נדמה שכל מי שאוהב את המשחק, ועל אחת כמה וכמה כל מי שאוהב לראות איך המשחק מגיע הרבה מעבר לספורט, לא יכול היה שלא להתמוגג מהכדורגל הספרדי השנה.

בהזדמנויות עתידיות יהיה מספיק זמן לדון בשאלות מפתח בחיינו: האם אתלטיקו במקום ויאריאל ו-ולנסיה בליגת האלופות זה טוב ליהודים או לא; האם אטו אכן ילך לאהוב את עצמו במקום אחר אחרי כל כך הרבה שערים? האם גווארדיולה ימשיך להוכיח לאירופה שהוא מסוגל לנצח כל אחד אפילו עם גודיונסן? האם בשנה הבאה ייעלם חלק שורשי בנוף חיינו כחובבי כדורגל ספרדי, כאשר גוטי יעבור לספור קוביות צעצוע וקעקועים בקטאר (אולי בנסיכויות המפרץ לא יודעים לשיר "גוטי מריקון"?); והאם פלורנטינו פרז השתנה באמת או השתנה כפי שפוליטיקאים ישראלים משתנים?

כל אלו ועוד רבים וטובים יחכו להזדמנות אחרת. הפעם חשוב יותר פשוט לומר תודה לכל אותם גולשים שטרחו להציע בשלל דרכים הערות מלאות מחשבה ועניין - ביחס לטורים, למשחק, ולספרד בכלל. אני יכול רק להתנצל על כך שלא לכולכם הספקתי להשיב, ובוודאי שלא תמיד במידת העומק הנדרשת.

הקיץ יבש ותפל – לא מונדיאל, לא יורו ואף לא אולימפיאדה לנחמה. כפי שפז חסדאי יספר לכם בחודשים הקרובים, מדובר בעוגמת נפש. אבל מצד שני, זה רק מגדיל את הציפיה לעונה הבאה. החל מאתמול בלילה, גם אני, כמוכם כנראה ובעיקר כמו הילד הקטן שנזף באבא שלו כאן בברצלונה על כך שהוא לא יכול לגרום לעונה הבאה לבוא מוקדם יותר – כולנו ביחד, בעצם, כבר לא יכולים לחכות.

עד אז…Hasta luego.
Shmulik_nili@walla.co.il