וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קבוצת תמיכה

אנדרי בר

1.6.2009 / 15:30

היא מניעה כדור כאילו זו העונה הרגילה, יש לה כוכב ענק בצבע וקלעים גדולים בחוץ. אבל ההצלחה הגדולה של אורלנדו מג'יק נעוצה בעובדה שבניגוד לקליבלנד, כאן מדובר קודם כל בקבוצה

נשבע לכם, אם הייתי רואה/שומע/קורא עוד משהו על סיכוייה של קליבלנד להפוך לקבוצה התשיעית בהיסטוריה שחוזרת מפיגור 3:1 בסדרת פלייאוף ועוד איזו סגידונת קטנה ללברון ג'יימס, הייתי דופק את הראש בקיר. ערב המשחק השישי מצאתי את עצמי משוטט ברשת, כשהטלוויזיה ברקע מזמזמת פרשנויות של מומחי הפאנל ב-ESPN, מחפש לשווא התייחסות כלשהי לקבוצה שמנגד. נדמה היה שהידיעה על אורלנדו בלום, ששיחק עם חברים בשכונה ועיקם זרת, קיבלה יחס תקשורתי נרחב יותר מאורלנדו מג'יק, קבוצה שהובילה 2:3 בסדרה תוך הצגת כדורסל שוטף, חכם ואטרקטיבי. רבאק - יש לכם טורקי בגובה 208 ס"מ מרכז ביעילות את המשחק, סופרמן אמיתי משתולל מתחת לסלים וכפיל של רון ג'רמי מעביר את מאמן העונה סדנה מזורזת באמנות החדירה וההוצאה החוצה וכל מה שיש לכם להגיד זה לברון, לברון, לברון? יא אללה איתך, תקשורת מגויסת, מילמלתי לעצמי, תוך שאני תופס את אצבועתיי מקלידות פיסקה נוספת על הקינג ג'יימס.

מאוחר יותר בבוקר, אחרי שהמשחק נגמר והקבוצה הטובה יותר עלתה לגמר, חלמתי שהקימו בקליבלנד מזבח והתחילו להקריב קורבנות אדם על מנת להשאיר את לברון בעיר. ובסוף התרצה המלך וחתם לעוד שנתיים. אז כן, גבירותיי ורבותיי, הגיע הזמן שנצא כולנו מהתחת של לברון וננסה להבין מי היא אלופת המזרח הטרייה ומה הופך את הכדורסל שלה למנצח וכל-כך מהנה לצפייה. הופעתה של אורלנדו בסדרת גמר המזרח נראית, במבט ראשון, כאחת התעלומות הסבוכות ביותר בתולדות האנושות - איפשהו בין שאלת קיומו של האל לחליפות התמוהות שקרייג סייגר נוהג להופיע איתן למשחקים. היא ניצחה את קליבלנד כשהיא לא זזה במילימטר מהכדורסל שאפיין אותה בעונה הרגילה – אותו שטף התקפי זורם ויפה לעין, אותו מבול השלשות, אותה יכולת להניע כדור ולהגיע לזריקה נוחה ברוב הפוזשנים.

למעשה, המג'יק קלעו אפילו טוב יותר נגד קליבלנד מאשר בעונה הרגילה ובשני הסיבובים הראשונים של הפסוט סיזן. ומדובר, להזכירכם, בהגנה הטובה בליגה שלכאורה עמדה מנגד. הגנה שהצליחה על דרך קבע לשבש את משחק ההתקפה של הקבוצה ממול ולהגביל את יריבותיה ל-91.4 נק' למשחק בעונה הרגילה ולאזור ה-85 נק' בשני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף. אז איך זה שדווקא נגד קליבלנד קלעו המג'יק יותר נקודות (כמעט 104 למשחק לעומת ה-101 בעונה הרגילה) ובאחוזים גבוהים יותר מהשדה ומאחורי הקשת? כיצד ניתן להסביר ההתייעלות התקפית - על אף האינטנסיביות הגבוהה כל-כך של הקבוצה מנגד, שגם נהנתה מלא מעט עזרה של אנשים עם משרוקיות? הדחף הראשוני שלי היה לכתוב "מזל" ולשלוח את זה ככה לעורך, אולם לאחר בחינה מעמיקה יותר מצאתי שני גורמים נקודתיים ואחד כוללני יותר לתופעה. וטוב שמצאתי.

1) הסופרמן

בעוד שמרבית הפרשנויות התרכזו בטורקוגלואיס ובחוסר יכולתו של לברון לשכפל את עצמו ולשמור בו-זמנית על שני הפורוורדים המגוונים של המג'יק, המיס-מאצ' האמיתי של הסדרה התגלה באיזור הצבע. דוויט הווארד השתלט לגמרי על הלוחות, ניצל עד הסוף את חוסר יכולתם של גבוהי הקאבס להאט אותו, והכי חשוב – ידע להוציא את הכדור החוצה כשהדאבל-טים הגיע. הוא לא רק הכפיל את כמות האסיסטים בהשוואה לעונה הרגילה ושני הסיבובים הראשונים, אלא אף שיפר את רמת קבלת ההחלטות תחת לחץ, הוציא מהר יותר את המסירה לקלעים וכתוצאה מכך איבד פחות כדורים. הסופרמן התבגר לנגד עינינו בפלייאוף 2009, כאשר עם כל סיבוב שעבר יעילותו עלתה והגיעה לשיאה בסדרת גמר המזרח בה העמיד שורה מפצתית של 26 נק', 13 ריב', כמעט 3 אסיסטים ורק 2.5 איבודים למשחק.

אך הנתון המפתיע באמת – אולי ה-נתון של הסדרה, הייתה יכולתו המשופרת של הסופרמן מהקו. בדומה לשאקיל - סנטר גדול נוסף בהיסטוריה של הפרנצ'ייז - העונשין מהווה את עקב האכילס במשחקו של הסופרסטאר הצעיר. החסרון הגדול הזה, שאמור היה להגביל את הדומיננטיות שלו בסדרה, התבטל כמעט לחלוטין כאשר הווארד קלע בסדרה מעל ל-70 אחוז מהקו (לעומת 60 אחוז לאורך הקריירה, וקצת פחות מכך בעונה הסדירה). שלושה מתוך ארבעת המשחקים הראשונים בין הקבוצות הוכרעו על שתי נקודות או פחות. אם מישהו חשב שכל מה שצריך לעשות כדי להדוף את אורלנדו ברגעי ההכרעה זה לשלוח את סופרמן לקו העונשין, כדאי שיחשוב שוב.

2) הנאת כדור. ב-אל"ף

בניגוד לשמועה הזדונית המופצת בימים אלה באינטרנט, לפיה הצוות המסייע של קליבלנד מורכב מחבורת נגרים שכדורסל הוא אפילו לא התחביב העיקרי שלהם (הרי למי יש כוח לרוץ בסופו של עוד יום מפרך בנגרייה?), מדובר באותו צוות מסייע שהועלה על נס לפני כשבועיים. כן, כל מה שקראתם אז תקף גם לאחר שישה משחקים נגד המג'יק. אילגאוסקאס הוא עדיין סנטר חכם עם יד רכה מבחוץ, ווסט ו-וורז'או הם עדיין רול-פליירס יעילים שמביאים את הקשיחות ההכרחית למאבקי הפלייאוף ומו וויליאמס, למרות כל האכזבה ממנו ואיזכורי ה"אולסטאר" הלגלגניים, סיפק גם בסדרה הזו את דקות ההתפוצצות הקבועות שלו וסיים עם ממוצע של 18.3 נק' – קצת יותר מהממוצע העונתי שלו והרבה יותר מהממוצע בשני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף. ההבדל האמיתי בין הקבוצות נעוץ בפער העצום שהתגלה בין הנעת הכדור הצפויה והשבלונית של הקאבס לאופן המושלם בו הניעה את הכדור הקבוצה מנגד. בניסוח אחר, שגם הוא נכון בעיניי, אפשר לדבר על חוסר היכולת של הגנת קליבלנד לשבש את הנעת הכדור היעילה של אורלנדו.

הריווח בהתקפה של הקוסמים הוא הטוב ביותר שראיתי מקבוצה כלשהי בפלייאוף הנוכחי, ומזכיר את זה של סן-אנטוניו בשנותיה הטובות. בין אם ההתקפה התחילה בהכנסת כדור פנימה להווארד או בין אם נקודת הפתיחה הייתה הפיק-אנד-רול הגבוה של טורקוגלו על קו השלוש, שחקני אורלנדו היו כל הזמן בתנועה. ארבעה קלעי שלוש מצוינים בכל רגע נתון יצרו את הריווח המושלם, שאיפשר משחק של חדירות והוצאת כדור החוצה גם ללא חודר טבעי גדול בסגל (ודווקא כאן הורגש מעט חסרונו של נלסון הפצוע, שמפחיד לחשוב איפה הקוסמים היו אם היה בריא).

היותה של אורלנדו קבוצה מאומנת להפליא התבטא גם במהירות בה עבר הכדור בין הידיים. שחקניו של ואן-גנדי ידעו טוב יותר איפה עליהם להימצא, היססו פחות בקבלת ההחלטות ולא היו צריכים את חלקיק השנייה הנוסף שהיה מאפשר להגנת קליבלנד להתארגן ולהספיק ברוטציות לשחקן הפנוי על קשת השלוש. בדקות ארוכות מדי בסדרה הזו נדמה היה שהמג'יק, כקבוצה, פשוט מוכשרים יותר, מיומנים יותר, עם סט כישורים העולה משמעותית על זה של קליבלנד. ההגנה הטובה בליגה הפסידה בנוק-אואט להנעת הכדור המופתית שלהם ובדיעבד, רק בדיעבד, נוצר השיח הזה על קבוצה של אולסטארים לעומת חבורת נגרים המקיפה את המלך.

הכל מתנקז, בסופו של דבר, לרמת ההוצאה לפועל. זה לא רק עניין של כמות הנגיעות בהתקפה. וכאן, על הדרך, אשמח לתקוע סיכה במיתוס נוסף שצמח לו במהלך הסדרה, והוא שקליבלנד התפרקה מבחינה התקפית וחזרה לגירסתה מ-2007, כאשר שחקניה זזים הצידה, נותנים את הכדור ללברון ומתפללים שכה יהיה טוב. בלא מעט התקפות ניתן היה לספור 6 -8 מסירות עד שהזריקה נלקחה, אולם הנעת הכדור האיטית והשבלונית של קליבלנד לא הצליחה לייצר מיס-מאצ' אחד משמעותי, והכדור חזר בסופו של דבר ללברון ולמשחק הבין-שניים הרגיל שלו. ג'יימס היה ענק בסדרה הזו, הופעתו תיכנס לפנתיאון ההופעות הגדולות של שחקן כלשהו בפלייאוף, אולם התקפה מול התקפה לקליבלנד לא היה סיכוי. לא מול קבוצה שיודעת כל-כך טוב מה היא רוצה מעצמה, ומנצלת בכזו יעילות כל יתרון יחסי שלה.

3) החוסן המנטלי

זה קרה במשחק החמישי בסדרה – המשחק היחיד אותו ניצחה קליבלנד בפער דו-ספרתי. שלוש וחצי דקות לסוף הרבע הראשון המג'יק פיגרו ב-22 נקודות ונראו מפורקים לגמרי על-ידי האנרגיות המטורפות של הקאבס, שניזונו מהקהל הביתי ב-Q ארינה. ב-15 הדקות הבאות התוצאה התהפכה: 45:24 לטובת אורלנדו וצימצום ההפרש עד לנקודה אחת בלבד. הקבוצות ירדו למחצית כאשר שתי מסקנות נראו ברורות לחלוטין: 1) מהרגע שההתלהבות של הרבע הראשון עוברת (הרבע אותו ניצחה קליבלנד בפער גדול בסדרה) ומתחילים לשחק כדורסל – אורלנדו היא הקבוצה הטובה בסדרה. 2) אורלנדו יודעת זאת.

יותר מהכל היה נראה אותו הקאמבק כצפוי. זה כבר קרה כמה פעמים בסדרה וכולם, כולל איש המשק של הקבאלירס, שהכיר למייק בראון (מאמן העונה) את דניאל גיבסון (הקץ' אנד שוטר הטוב בסגל שלו) – מה שהוביל מייד להרכבתו בהרכב, ידעו שזה מה שהולך לקרות. בראון אפילו לקח פסק זמן, איפשהו באמצע, וסיפר לשחקניו שזה מה שהולך לקרות. ועדיין, הקלות בה זה קרה הייתה מפתיעה. המג'יק חזרו למשחק בקצב שלהם – דרך הנעת כדור סבלנית, התקפה מבוקרת וללא שום התעלות קבוצתית או התפוצצות מיוחדת של אף אחד משחקניה. הווארד משך את הדאבל-טימים הקבועים שלו, טורקוגלו ריכז, לואיס חטף ופייטרוס את קורטני לי קלעו את השלשות הפנויות. למרות שהפסידו את המשחק לתצוגת שיא יוצאת דופן של לברון (37 נק', 14 ריב', 12 אס', כולל רבע רביעי דומיננטי מאין כמוהו, בו יצר בקליעה או במסירה את כל הנקודות של קבוצתו), עמדו המג'יק כמעט בכל המפתחות ההתקפיים שלהם ואלמלא משחק נפל של רייפר אלסטון ו-13 החטאות מהקו, היו כנראה יוצאים עם ניצחון למרות הכל.

החוסן המנטלי הזה של הקוסמים הוא הגורם העיקרי להצלחתם המקצועית. הביטחון שהצליח ואן-גנדי להחדיר בשחקניו גרם להם להוציא לפועל טוב יותר, לא להישבר אפילו בפיגור 20 נקודות פלוס ולשחק תמיד, בלי קשר לזהות היריבה, את הכדורסל שלהם. זו הייתה תצוגת תכלית של אימון, בה הוכיח המאמן עם שפם הפורנו סופית את השתייכותו לשורת עילית של מאמני הליגה. נאום ה"מגיע לכם" אותו נשא בחדר ההלבשה לפני תחילתו של המשחק השישי מתמצת יותר מהכל את ההישג הגדול שלו: הוא חיבר פאזל מושלם וגרם לשחקניו להאמין שהכל תלוי רק בהם. וזו, חברים, התכונה העיקרית של קבוצה מנצחת.

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully