נפילתו של כוכב הצפון

לא היו בקרית שמונה יותר מדי נקודות אור במהלך העונה הזו, ואלה שכבר נצצו היו יחסיות: המפגשים המוצלחים באופ"א שהביאו את הקבוצה למרחק ניצחון אחד ממפגש כפול עם אסטון וילה, היציע המזרחי שנפתח ושיווה לאצטדיון מראה של מבנה מודרני ולגיטימי לליגת העל, והתגלית הנפלאה תומר סוויסה. מעל כולן, בלטה ההצלחה האמיתית היחידה של קרית שמונה העונה: ההישארות של איזי שירצקי. בלעדיו, לא יעזור יציע חדש או דור שחקנים חדש שיעלה את הקבוצה ליגה. לו היה שירצקי מחליט אחרת, זו לא היתה עונת הירידה של קרית שמונה, אלא עונת ההיעלמות.

מאיפה להתחיל? פיטוריו הלא נחוצים של מישל דיין, המינוי התמוה של אלי כהן והאמונה העיוורת של שירצקי בו (ניצחון בודד ב-18 מחזורים), וההחלטה (הנכונה כשלעצמה) להחזיר את בן שמעון רק בשלב שבו הסיכויים הפכו לנמוכים ביותר. אפשר גם להתייחס לשחרורים התמוהים של עבאס סואן וסספדס (שעזב כי היה "שחקן של מישל דיין" ולכן אלי כהן מיהר לשחררו), לבחירת זרים אנמיים וחלשים מאוד כדוגמת קאובינה וחוסר רענון הסגל. שירצקי מיאן לקרוא את הכתובת שהייתה על הקיר ולא שינה דברים נחוצים באמת. הוא לא שם לב למשחק ההגנה הגרוע בגביע אופ"א, משך את הנוסחה של העונה שעברה לעונה נוספת ולא ריענן את הסגל בשחקנים פחות שבעים. הוא בעיקר תיקן במקומות שלא הצריכו תיקון.

אבל הכישלון הגדול ביותר הוא חוסר ההתחברות של הקהל לשחקנים שבמגרש. נראה כי לא רבים האוהדים שבאמת חשובה להם העובדה שיש קבוצה שמייצגת את עירם בליגת העל, ולא משנה כמה כסף ישקיע שירצקי בעיר ובקבוצה, התושבים יקבלו זאת כמובן מאליו. בכל כך הרבה משחקים היו השחקנים צריכים את תמיכת האוהדים, והיא לא הייתה שם. במשחק האחרון והמכריע נכחו כ-3,500 צופים, שרובם ישבו בצורה מביכה ברוב המשחק ופיצחו גרעינים בשתיקה. כאן נשאלת השאלה האם אוהדים אלו ראויים לשחקנים, לקבוצה ולשירצקי?

בעונה כל כך עצובה וחלשה, כמעט בלתי אפשרי למצוא שחקן אחד שהתבלט או סתם שמר על יציבות לאורך כל העונה. סלאח חסארמה נתן בערוב הקריירה את כל כולו, כאשר הדובדבן בקצפת היה השער א-לה אינייסטה שכבש מול בית"ר ירושלים במחזור 31. בעוד מדברים על הצעירים והתקדמותם, אולי קצת חבל שלא היה עוד חסארמה בקבוצה.

כאשר אלי כהן הגיע לצפון הרחוק, היו המון לחשושים (וגם אמירות ברורות) לגבי יכולות האימון שלו והאם הוא מסוגל להצליח בקבוצה. התשובה שלילית. אלי כהן לקח קבוצה שמצבה היה בינוני עד קשה וגרם לה להגיע למצב של מוות קליני תוך שלושה חודשים, על ידי בחירת זרים שכשלו בצורה נחרצת (קסאני וקולב),עשיית טריידים הזויים (כאילו שעידן סרור מתאים לשקט ולפסטורליות של הצפון), פילוג הקבוצה מבפנים וסלידה כל כך גדולה של השחקנים כלפיו. גם כאשר התפטר מהקבוצה, ניכר היה כי הוא לא עושה זאת על מנת לזעזע, אלא על מנת לא להוסיף עוד "כתם" לקריירה שלו.

באוקטובר 2008, לקראת המפגשים מול לטביה ולוקסמבורג, זימן דרור קשטן את ברק בכר, אשר לא שירת בצה"ל ובכלל היה פצוע, לנבחרת ישראל. התקשורת רעשה,ראשי ערים כדוגמת יעקב טרנר אמרו כי לא יתנו לו לשיר בבמת עירם ביום העצמאות ומאיה בוסקילה התגייסה שוב על מנת לקבל עוד אייטם לקראת הסינגל החדש. הסאגה נסתיימה כאשר התברר כי בכר נפצע לשבעה חודשים וכי אביב גפן יחליף אותו על הקווים בנבחרת במסגרת שירות לאומי.

בתחילת השנה נכתב כאן כמה חשוב עבור קרית שמונה (ובעתיד עבור נבחרת ישראל) שיובל אבידור יוסיף את האגורה לשקל וישפר אפילו במעט את היכולת שלו. לא רק שאבידור לא התקדם, ניכר כי הסיומת שלו החלידה בצורה משמעותית. לקראת סוף העונה עצוב היה לראות אותו משחק, מעין נבואה שחורה שמגשימה את עצמה, כאשר אין משחק שבו הוא לא מחמיץ לפחות שניים-שלושה שערים בטוחים, מאבד כדורים בצורה כרונית ולעתים נראה כי הוא בעצם משחק לטובת הקבוצה היריבה. אבידור כנראה יעבור לקבוצה גדולה, וכך יעשה לכל הצדדים רק טוב.

בעוד שלסכנין ולהפועל פתח תקוה היו שוערים בעלי ותק וניסיון רב במאבקי תחתית וצמרת, לקרית שמונה היה את דני עמוס - שוער בעל פוטנציאל רב שעדיין לא התממש. ועם זאת, יהיה קל ולא נכון להאשים את דני עמוס בירידה לליגת המשנה, כאשר כל ההגנה הייתה קטסטרופלית והיסטרית. שירצקי ידוע כאיש של מעשים, וכפי שהשאיר את גיא צרפתי בזמנו בקבוצה יכול היה להתעקש ולהשאיר את אלימלך. עמוס היה מחכה עוד עונה אחת לפריצה, וקרית שמונה אולי הייתה עכשיו מקום אחד או שניים למעלה בטבלה.

חלמנו אירופה, התעוררנו בלאומית