פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השלם גדול מסך החלקים של דנבר

        גאסול התקשח, אריזה פרץ, וקובי סוף סוף מצא את האיזון בינו לבין הקבוצה. רן קדרון מסכם את גמר המערב, ותוהה היכן מסתתר אנדרו ביינום

        טרבור אריזה יקבל חוזה יפה הקיץ

        האקס פקטור של הלייקרס בפלייאוף התחיל את העונה כשחקן ספסל, אבל כמעט מתחילתה הוא נתן דקות מאוד יעילות. הרבה הגנה, חטיפות ואחוזים טובים מהשדה. בנוסף, עד העונה קלע אריזה 8 שלשות בלבד ב-4 עונות בליגה. הנתון הזה נראה דמיוני למדי לאור מה שאנחנו רואים ממנו בפלייאוף הנוכחי (27 שלשות ב-48 אחוז). בעוד קלעי השלוש המסורתיים (בעיקר וויאצ'יץ', פארמר ופישר) של הלייקרס התקשו במציאת הטבעת, סיפק אריזה נקודות חשובות.

        מבחינה הגנתית הוא אולי לא עצר את כרמלו אנתוני, אבל הוא עשה מספיק כדי לשחוק אותו לאט לאט (עד שבמשחק האחרון הוא נעלם לגמרי), ואמון על שתי חטיפות גדולות שגמרו משחקים. מגיעה גם מילה טובה לפיל ג'קסון על האופן בו הוא טיפל בשחקן שלו למשימות מיוחדות לאורך העונה. אריזה קיבל יותר ויותר דקות ככל שהעונה התקרבה לסיומה, ובכך העלה לו ג'קסון את הביטחון בקליעה ויצר מעין רוברט הורי צעיר. אריזה הופך לשחקן חופשי הקיץ, והתצוגה שלו בפלייאוף הזה לבטח תוסיף לו כמה מיליונים טובים לחוזה – בין אם בלייקרס או במקום אחר.

        קובי בריאנט הזה שחקן לא רע

        בסיבוב הראשון של פלייאוף 2006 פגשה לוס אנג'לס לייקרס, המדורגת שביעית, את המדורגת שניה, פיניקס סאנס. לפני הסדרה תהה צוות האימון של השמשות האם להציב על קובי שומר בודד (ראג'ה בל) או שמירה כפולה. בסופו של דבר החליטו בפיניקס לתת לבריאנט לזרוק, במחשבה שאם החברים שלו לא ייכנסו למשחק, ההתקפה המאוזנת של הסאנס תגבור על סופרסטאר בודד. למרות שקיבל שומר יחיד החליט קובי לא לקחת הכל על כתפיו, ויתר על הזריקות שלו וניסה להכניס את שאר השחקנים למשחק. זה הצליח. הלייקרס עלו ליתרון 1:3 בסדרה, אבל בסוף הפסידו במשחק השביעי (יש גבול כמה רחוק אפשר להגיע עם קוואמי בראון כסנטר פותח). באותה סדרה נכנס קובי לעימות עם ראג'ה בל, עימות שגם גלש אל מחוץ למגרש כשקובי שאל את אנשי התקשורת: "מי זה ראג'ה בל? אני לא מכיר אותו". זה לא שהדימוי של בריאנט עד אז היה יותר מדי חיובי מחוץ ללוס אנג'לס, אבל ההעלבה ההיא הוסיפה לביקורת, והוכיחה שוב לאנשים שלא ממש היו צריכים הוכחה נוספת כי מדובר באדם שלילי ומתנשא.

        אחרי גמר המערב הנוכחי נראה שבריאנט למד שני לקחים מאותה סדרה. האחד, לדעת מתי לזרוק ומתי למסור, והשני - להתעסק רק בכדורסל. וזה לא שממבה ויתר על הזריקה שלו לגמרי: פשוט התחושה שלו למשחק השתפרה (וגם הקבוצה שלו). במשחק הראשון, החברים נראו כבויים וחסרי אנרגיה אחרי המשחק השביעי מול הרוקטס, אז מס' 24 החליט שהוא צריך להשתלט על העניינים, השאיר את הלייקרס במשחק עד הסיום, וניצל מספר טעויות של הנאגטס כדי לחגוג את ה-0:1 בסדרה. גם במשחק השלישי בריאנט היה בלתי ניתן לעצירה, עם 41 נקודות וכמה שלשות קלאץ' בעוד ג'יי.אר. סמית תלוי על חולצתו. במשחק החמישי גם לג'ורג' קארל נמאס, והוא החליט לשנות גישה ולשלוח דאבל טים על קובי. התוצאה היתה קטסטרופלית: למאר אודום, טרבור אריזה ופאו גאסול נותרו חופשיים וכתשו את הנאגטס גם מבפנים ומבחוץ. גם במשחק השישי פתח קארל את המשחק עם דאבל טים על קובי ושילם את המחיר. כשהוא כבר חזר לשומר אחד, הלייקרס זרמו בהתקפה והקליעות של בריאנט מנעו כל מחשבה דנברית על חזרה למשחק.

        זה מותיר את הקבוצה שתשחק מולו בגמר בדילמה גדולה, שכן קובי נתן את אחת התצוגות היעילות ביותר שלו אי פעם בסדרה הזו, כמעט ללא טעויות (מלבד המשחק השני). גם אחרי שדאנטיי ג'ונס הכשיל אותו, הוא סירב להיכנס איתו לעימות, דיבר רק כדורסל ועבר הלאה. גם הגישה של בריאנט כלפי הקבוצה שלו השתנתה בצורה חיובית. אם אחרי הפסדים בפלייאופים הקודמים היה קובי צועק, רודה ומאשים את חבריו, השנה נראה שהוא הרבה יותר ענייני ומשמש כמורה – לא כבוס.

        פאו גאסול התקשח

        כשאתה מנצח את קניון מרטין, ננה וכריס אנדרסן במלחמה מתחת לסלים, קשה לקרוא לך רך. נכון, לסנטר הספרדי יש יתרון גובה על שלושת הפורוורדים הקופצניים, אבל המאסה והקשיחות שלהם לא הרתיעו את גאסול מלתפוס מקום בצבע ולהשתלט עליו (לפחות במשחקים הראשונים) כמעט לבדו. אנדרו ביינום עדיין לא בא מספיק לידי ביטוי, וגאסול עשה עבודה של שניים עם ריבאונדים בהתקפה, שתסכלו שוב ושוב את הגנת הנאגטס.

        הנוכחות של הספרדי בצבע ותשומת הלב שהוא גבה מהגבוהים של דנבר סללה את הדרך גם להתאוששות של למאר אודום. במשחק האחרון זה כבר היה כמעט לא הוגן, כשפאו התעלל בננה ובמרטין, עם כניסות לסל ומסירות שפתחו את ההגנה של דנבר (6 אסיסטים), עד שלצ'ונסי בילאפס נמאס והוא נתן לו חבטה בראש מרוב עצבים. בלי קשר לזהות היריבה של הלייקרס, לגאסול לא יהיה קל מתחת לסל בגמר. אבל נראה שאחרי הסדרה הזו הוא כבר לא ייתן לגבוהים של הקבוצה השנייה להפחיד אותו, כמו בסדרת הגמר של השנה שעברה.

        לדנבר/כרמלו אנתוני חסר גרוש ללירה

        נכון, כרמלו הוא שחקן מצוין, ויודע לעשות נקודות בכל מיני דרכים. בפלייאוף הזה הוא גם שדרג את המשחק הכולל שלו, הראה יותר הגנה, יותר קשיחות מתחת לסלים ואת סלי הקלאץ' שאנחנו רגילים ממנו. אבל, כפי שמתברר, הוא לא שחקן שיסחב קבוצה לאליפות. איבוד העשתונות שלו במשחק השלישי וההגנה השערורייתית שלו במשחק האחרון העידו על כך שמלו לא יכול לעמוד בעומס של קבוצה שלמה, כפי שקובי, וויד ולברון עושים. אני גם לא בטוח שהבעיה היא פסיכולוגית. כרמלו כנראה לא שחקן טוב כמו שלושת האחרים וזה בסדר, זו התקרה שלו ועם זה דנבר תצטרך לחיות.

        גם שאר הקבוצה לא חפה מבעיות. צ'ונסי בילאפס פתח את הסדרה טוב, אבל דעך לקראת הסוף וקיבל החלטות לא טובות בסיום המשחק החמישי. בגיל 33 ייתכן והעייפות התחילה להשפיע על מר ביג שוט, ובעונה הבאה (במידה והוא יישאר), ג'ורג' קארל יצטרך לשמור על הדקות שלו, כדי שהוא יהיה רענן בפלייאוף. ואפרופו קארל, גם עמדת המאמן של דנבר רחוקה מלהיות מושלמת. העובדה שקארל נתן לאנתוני קרטר הנמוך להוציא חוץ מול למאר אודום הגבוה היתה טעות קשה, אבל זה לא הסתיים שם: למה לעזאזל לתת לקניון מרטין להוציא חוץ כשיש לך על המגרש שני שחקנים (כרמלו, ננה) עם יכולת מסירה טובה בהרבה?

        גם שינוי הטקטיקה התברר כטעות בסופו של דבר. קארל אולי היה יכול לקוות שקובי יישחק ככל שהסדרה תימשך, אבל הוא החליט להקל עליו, להוציא ממנו את הכדור, ובכך לשמור אותו רענן להמשך הסדרה. בראיון אחרי המשחק השלישי קובי בקושי עמד על הרגליים מרוב עייפות. להמשיך להריץ עליו את דאנטיי ג'ונס, כרמלו אנתוני ואנתוני קרטר בתקווה להעניש אותו היה יכול לעבוד טוב יותר. קבוצה שמגיעה בתור אנדרדוג חייבת לשחק כדורסל קרוב לשלמות (ראו דטרויט מול הלייקרס), ולנצל את ההזדמנויות הנקרות בדרכיה. הניצחון במשחק השני בלוס אנג'לס אחרי ההפסד הקשה במשחק הראשון היה באמת מרשים, אבל ההפסד הביתי הוציא את הרוח ממפרשי הנאגטס. משם הם כבר לא חזרו.

        ולסיום, שאלה: האם אנדרו ביינום יופיע לגמר?

        אנדרו ביינום פתח בכל משחק בפלייאוף הזה. הבעיה היא שמאמצע הרבע השני או תחילת השלישי, עקבותיו נעלמות. פיל ג'קסון מייבש אותו על הספסל לדקות ארוכות מאוד, והקו הקדמי שמסיים את המשחק כולל את אריזה, אודום וגאסול. במהלך הסדרה היו לביינום טענות כלפי המאמן שלו על מספר הדקות שהוא מקבל. ג'קסון, בתגובה, ביקר את הכושר הלקוי של הסנטר והמשיך להראות לו את הספסל מקרוב. ביינום אמנם הראה ניצוצות פה ושם עם כמה מהלכים טובים לסל ואיזה גג או שניים, אבל אם הוא לא יהיה בכושר בגמר, מי ישמור על דוויט הווארד? אמנם ציינו לטובה את הקשיחות של גאסול אבל בואו לא נגזים - הוא לא בנוי לשמור על מפלצות כמו הווארד.

        כרגע לא נראה שמישהו בלייקרס יכול לעצור לבדו את סופרמן, כשתיאורטית האדם היחיד שקרוב לגודל ולמסה שלו מתמרמר לו על ספסל הצהובים-סגולים. דאבל טים בקבוצה עם רשארד לואיס, הידו טורקוגלו, קורטני לי ורייפר אלסטון לא נראה כמו רעיון טוב, אז צריך מישהו שיחזיק מעמד מול הסנטר של המג'יק. גם מול קליבלנד, אם וכאשר, ביינום יצטרך לתת תפוקה ולנסות לעצור, או לצמצם, את החדירות של לברון ג'יימס לסל, בתור החוסם הטוב ביותר בלייקרס. את הנאגטס, הצליחה לוס אנג'לס לעבור גם ללא הסנטר שלה. בגמר הליגה לא בטוח שזה יספיק – ותהיה היריבה אשר תהיה.