האימפריה עוד תחזור, אבל מתי?

ההצלחה הכי גדולה של מכבי נתניה הייתה הניסיון למהפך תפישתי שביצע (או ניסה לבצע) דניאל יאמר. לא עוד קבוצה שעורכת עסקאות בארטר על שלטי פרסום תמורת בקבוקי מים חינם לשנה, אלא מועדון כדורגל איכותי שמשלם בזמן, שהצ'קים בו כבר לא חוזרים, שאיש המנהלה הופך בו לסמנכ"ל, מאמן קבוצת הנוער למנג'ר עם עוזרים והדובר לקצין תקשורת. המהפכה התפישתית הצליחה בחלקה משום שקבוצות אחרות כבר לא זלזלו במכבי נתניה. הניסיון של יאמר ליצור לו תדמית של גביר יצר לו פמליה שאפילו שבט נמני לא היה מתבייש בה. שלוש השנים האחרונות הביאו לידי ביטוי משהו שמכבי נתניה כבר מזמן לא יכלה להתגאות בו. היא הפכה לקבוצת צמרת לגיטימית בליגת העל, כזאת שקבוצות התחילו לפחד ממנה. כן, גם אם לחלק מהסגל שלה קוראים טל מעבי.

ההצלחה המסחררת של ראובן עטר, ההגעה לאירופה וההשקעה של יאמר במחלקת הנוער, כל אלה התקבצו לרגע אחד קטן. זה קרה אי שם בעונה שעברה, כשנתניה אירחה בקריית אליעזר את לירייה מפורטוגל. חוץ מזה, נאדה. האוהדים לא מוכנים לבוא, מערך השיווק של נתניה רשם לעצמו כתם שחור ולא בטוח שיש מישהו בעיר הזאת שרוצה לנקות אותו. את דוד רחמים משכונת דורה לא מעניין אם יובנטוס או הפועל עכו משחקות ברחוב זנגביל. הוא רוצה להיכנס במחיר זול או להתפלח, לראות כדורגל אטרקטיבי ולהפסיד, לקלל או לשמוח וללכת הביתה.

יאמר לא עשה כנראה את ההבחנה הקלה שבין מהפך תפישתי של המועדון למהפכה של ממש מבחינת סגנון האוהדים שלו. כשהמיתון גואה, חייבים להחזיר אוהדים גם במחיר של כסף. לא ברור אם עד היום יאמר יכול להסביר את כמות הכרטיסים שנמכרו לעומת כמות הצופים שנכחו במגרשים, גם אם התופעה הצטמצמה מאז שהוא כאן. כי בסופו של דבר, זה עלה לו הרבה יותר בכסף מאשר בכבוד. איך אומר הדוד רחמים? עם מחירים כאלה ומאמן גרמני אולי עדיף לא להגיע. ממילא מחר כולם ידברו על הקבוצה בשוק.

הכי קל זה לכמת את הנתונים הסטטיסטיים ולהעניק לבן דיין או לשלו מנשה את התואר. אבל רק בעונה הבאה, כשהקוסטה ריקני באמת יעזוב, תבינו מה זה איכות, למה קוראים בכדורגל שחקן קלאסה. אם גוטמן הריץ את הקלטת של בלם בשם מייקל אומאנה פעמיים בשביל להבין שמדובר בטאלנט אחר, אז כדאי שתצדיעו לו. נתגעגע, סופרמן. אבל באמת.

אם יורגן קלינסמן היה יודע מה חברו המושמץ הצליח להחתים במכבי נתניה, יכול להיות שהוא לא היה לוקח את ההפסדים בבאיירן כל כך קשה. סיאבונגה, זאפטה ובלאנקו יוצרים יחד כתובת ענקית על הקיר: אליפות תצא לא לכם מזה.

פעם מתיאוס היה רץ אל הכדור, נותן אחורית קטנה לברמה והוא היה עושה מזה גול. אל תתנו למילים שלו להטעות אתכם. על השער של הדרום אפריקאי מול מכבי תל אביב ברמת גן לא עובדים באימונים. גם לא של מתיאוס. זה פשוט יוצא. פעם בדור, או שניים. מעניין מה שרגא בר אומר על זה.

דווקא הסיפור הזה יכול ללמד יותר מכל למה נתניה יצאה מהשכונה אבל השכונה עדיין לא יצאה ממנה. אימונים משולשים, טלפון מנותק ואיומים הם דבר שצריך לעקור במועדון ששואף להגיע רחוק, במיוחד אם הנשיא שלך הוא משפטן מדופלם. דיני נפשות, קוראים לזה. סמסטר ב', שנה א', החוג למשפטים. זוכר?

הרומן הזה חייב להסתיים בתום העונה מכמה סיבות. אלף, בגלל שאז מכבי נתניה אולי תשכיל להבין שאין לה חלוצים בסגל. בית, מפני ששכטר צריך לשחק בקבוצה גדולה, ומכבי נתניה של העונה הבאה לא תהיה כזאת. גימל ואחרון, שלב ההוכחות. עד ששכטר לא יתנער מהתדמית השכונתית והילדותית המלוקקת ויפרח במועדון אירופאי מסודר באמת כמו מכבי חיפה, הוא לא יוכל להיות שחקן כדורגל מבוקש. בגללם, אבל בעיקר בשבילך. לך.

תגידו עליו מה שתרצו. שהוא סידר חוזים לחברים שלו, שיאמר זרק אותו מהמלון בפרנקפורט כי הוא קנאי וכפוי טובה, אבל דבר אחד לא תוכלו לקחת מהאיש הזה – ברבע עונה שהוא היה כאן הוא הפך את מכבי נתניה לקבוצה הכי מבוקשת בישראל. קוסם חוצפן, אבל קוסם.

אלוף עולם לא מספיק בשביל להפוך לאלוף ישראל