פסגת הפחד

האירוע המכונן בסדרה בין קליבלנד לאורלנדו התרחש אי שם לקראת סוף הרבע השני. לאחר פתיחה מזעזעת המג'יק החלו להתעשת ולנגוס ביתרון של הקאבלירס, שעדיין עמד על מספר דו-ספרתי כלשהו. לברון, שהיה לוהט באותו ערב, לקח את הכדור בקו חצי המגרש, התקדם, וקבר ג'אמפ מ-6 מטרים מעל ראשו של טורקוגלו, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. שלוש התקפות רצופות קלע ג'יימס את הג'אמפר הלא אופייני מחצי מרחק, בביטחון ובקלילות של שחקן שיודע שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה על המגרש. אלא שבמהלך רצף הקליעות הזה קרו שני דברים נוספים: האחד – שום שחקן אחר של הקאבס לא נגע בכדור, או אפילו ביצע תנועה על מנת להתפנות לקבל אותו. השני – סטן ואן גנדי לא הגיב בשום צורה ונתן לטורקוגלו להמשיך לשמור לבדו על קינג ג'יימס. לברון המשיך להפציץ לאורך כל המשחק וסיים עם 49 נקודות באחוזים מדהימים. המנצחת, אגב, היתה אורלנדו.

אל תבינו לא נכון, גם אחרי ההפסד הלילה (בין שלישי לרביעי), קליבלנד בהחלט מסוגלת להפוך את הסדרה מול אורלנדו, אולי אפילו לזכות באליפות. אולם נכון לעכשיו, היא נראית כמו הקבוצה החלשה ביותר מבין 4 הפיינליסטיות. מה שמפתיע בכל העסק זו העובדה שעד לפני שבוע סומנו הקאבס בתור המועמדים הראשיים לזכייה בתואר, לאחר שני סוויפים מרשימים מול דטרויט ואטלנטה, ובסיומה של עונה בה סיימו במקום הראשון בליגה תוך שהם דורסים את מרבית היריבות שלה בהפרשים אדירים ומפגינים כדורסל חכם, מאוזן, וקשוח. והכי חשוב – לאחר עונות רבות שבהן נראה היה ששחקני הקבוצה לא מסוגלים אפילו ללכת לשירותים בלי עזרתו של לברון, הצליח סוף כל סוף הסגל המסייע המושמץ ביותר בליגה לגלות שבדקות בהן המלך נח, אפשר אשכרה להמשיך לשחק כדורסל במקום השוטטות המסורתית על המגרש אותה הפגינו בשנים עברו. ואז משהו קרה.

אז מה לעזאזל עובר על קליבלנד בשבוע האחרון? איך הפכה הקבוצה הטובה בליגה לכזו שבדרך נס לא הובסה, באופן מוצדק, 4:0 בסדרת גמר המזרח? האם קליבלנד היא אכן בלוף, כפי שמיהרו לטעון פרשנים רבים? אולי בעצם המיסמאצ'ים הקשים שמציבה בפניה אורלנדו הם שגורמים לה להראות כמו נבחרת ותיקי הפועל גבת/יגור? באופן אישי אני מתקשה לקבל את שתי התזות הנ"ל: אי אפשר לסיים את העונה עם 16 הפסדים בעזרת המזל בלבד, ולגבי המיסמאצ'ים - הם אכן מאתגרים, אבל לא כאלה שיגרמו לקבוצה הטובה ביותר בליגה לקרוס ולהפוך לאבק, פשוט כי אין מיסמאץ' בעולם שיכול לעשות דבר כזה (לעזאזל, אם ביג בייבי שמר על לואיס אז גם ורז'או יכול). הסיבה האמיתית, חברים וחברות, היא אחרת לגמרי: הקליבלנד שמשחקת מול אורלנדו היא בכלל לא הקבוצה שראינו השנה, אלא הגרסה הצולעת שלה שהגיעה במכונת זמן הישר מפלייאוף 2007, אותה קליבלנד סופר-מוגבלת שהביאה לעולם את שיטת ה-1 נגד 5 המהפכנית וששחקניה התחלקו לכאלו שמותר להם לכדרר עד החצי ולמסור ללברון, וכאלו שלא.

הרגרסיה הנ"ל היא תוצאה של שני דברים: הראשון הוא גורם הפאניקה. הפרט הבסיסי ביותר בנוגע לפאניקה הוא שברגע שהיא מופיעה אנו מפסיקים לחשוב בצורה הגיונית וחוזרים אל האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו. הקאמבק של אורלנדו במחצית השניה של משחק 1 היה הפעם הראשונה בה הופיע איום אמיתי על הקאבלירס. התוצאה היתה, כאמור, פאניקה. בבת אחת הפסיקו שחקני קליבלנד לתפקד כקבוצה חכמה שמניעה כדור ומחפשת את השחקן החופשי, וחזרו לתת את הכדור ללברון ליד קו החצי בתקווה שיגאל אותם מייסוריהם. הדבר לא היה נורא כ"כ אלמלא לקה מייק "מאמן השנה מסיבה כלשהי" בראון באותה פאניקה ממש, ובהתקף נוסטלגיה החליט להשאיר את המצב על כנו במקום להכריח את שחקניו לקחת אחריות ולשחק כמו קבוצה.

הגורם השני לאותה רגרסיה מחובר באופן ישיר לאירוע המתואר בפתיחה. מאז תחילת הפלייאוף מתנהל קמפיין תקשורתי בלתי רשמי להכתרתו של לברון לתואר השחקן הטוב בעולם והיורש האמיתי של מייקל ג'ורדן. הסופרלטיבים הללו, לצד הזלזול בצוות המסייע, גורם לתחושה כי ג'יימס אכן מסוגל לעשות זאת לבדו, תחושה שוודאי מתעצמת לאחר שלברון תופר 3 ג'אמפים חלקים כמו תחת של תינוק על הראש של אורלנדו. וברגעים כאלה, מה יותר הגיוני בעצם מאשר לתת את הכדור למלך, לעמוד בצד, ולהסתכל עליו משחק? לעזאזל, אנשים משלמים מאות דולרים בשביל לראות אותו מהיציע, ואנחנו יכולים לראות אותו ממרחק שני מטר ואפילו לא שילמנו על זה גרוש! אז למה שפשוט נפסיק להפריע לו כולנו – כן, גם אתה דלונטה - וניתן לו להביא לנו כמה טבעות יפות הביתה?

הבעיה היא שלא משנה כמה טוב לברון ועד כמה נפלא הכושר הנוכחי שלו, הוא פשוט לא מסוגל לנצח את אורלנדו לבד בסדרה של 7 משחקים - לא עכשיו, לא בעוד שנתיים, לא אף פעם. ואל תתנו לאותו באזר-ביטר מופלא להטעות אתכם. המשפט "כדורסל זה משחק קבוצתי" הוא לא רק סיסמה שהומצאה על מנת שילדים שמנים בשכונה יקבלו את הכדור מדי פעם. כשלברון לוקח כדור על קו החצי והולך לבד לסל ישנם 4 שחקנים שלא נגעו בכדור. אפילו כשהוא יוצר מצב ומפנה מישהו אחר לזריקה נוחה ישנם 3 שחקנים שלא נגעו בכדור. המשמעות היא ששחקן ממוצע זוכה לחוש את הכדור אחת ל-3-4 התקפות במקרה הטוב, מה שמוציא אותו משטף המשחק ואז, כשהוא סופסוף מקבל את הכדור לאותה זריקה נוחה, היא פשוט לא נכנסת. אין זה מקרי שכל שחקני הקאבס למעט לברון קולעים באחוזים נוראיים בסדרה הזו - שחקנים כמו מו וויליאמס ואילגאוסקאס לא מחטיאים זריקות חופשיות ככה סתם, הם פשוט לא מרגישים את הכדור מספיק כדי להיות מסוגלים לתפקד ביעילות ברגעים הנדירים בהם הכדור מגיע אליהם.

מעבר לכך, שחקן שלא משותף במשחק ההתקפה מפסיק לבצע תנועה ולנסות להתפנות לקבל כדורים, מה שכמובן מאוד מקל על ההגנה היריבה. והכי חשוב – שחקן שלא משותף במשחק ההתקפה, אלא אם קוראים לו ורז'או, פשוט לא מסוגל לשמור על האינטנסיביות ההגנתית שהיא הלחם והחמאה של קליבלנד. כך יוצא שבמקום הקבוצה המשובחת שמשחקת עם 3 מובילי כדור, קלעי שלשות מעולים בכנפיים שמנצלים את הדאבל טים הקבוע על ג'יימס, ושחקן פוסט איכותי שיודע למשוך את השומרים שלו החוצה ולפנות מקום, אנחנו מקבלים ארבעה גלמים שעומדים במקום, ולברון אחד שלא מסוגל לעבור דרך היער ההגנתי בלי עזרה מהשופטים. אבל אפילו הם (אני מקווה) לא יוכלו לנצח את אורלנדו לבדם.

אז נכון, זו בהחלט לא הסיבה היחידה. השמירה על המשולש הקדמי של אורלנדו היא כמעט בלתי אפשרית כל עוד קליבלנד משחקת בהרכב המסורתי שלה, ומייק בראון מצידו לא תורם יותר מדי עם ההחלטה התמוהה לייבש את דניאל גיבסון (שכיכב בפלייאוף 2007) ולשחק עם 2 גבוהים מגושמים וחסרי תועלת, ואפילו ג'יימס עצמו יכול וצריך לנסות להשליט קצת יותר סדר בבלאגן ולהרביץ כמה נאומי מוטיבציה וציונות לאומית בחדר ההלבשה. אבל בשורה התחתונה, הקבוצה שהגיעה לסדרה הזו בתור פייבוריטית היתה קליבלנד מודל 2009, ועד שהיא לא תחזור למגרשים, סיכוייה לזכות באליפות – וכפועל יוצא מכך, סיכויי חידוש החוזה של לברון - הולכים ומתמעטים.