שחקני נשמה

ייתכן שמכל ארבעת התארים שבהם זכתה בית"ר ירושלים בשלוש השנים האחרונות, הגביע האחרון ייזכר בתודעת אוהדיה כמרגש מכולם. בלי הארנק והנוכחות של גאידמק ועם שק עצום של צרות לפניה, סירבה האימפריה הירושלמית לסגור את עידן האוליגרך בלי תואר. עוד לפני סיום חג השבועות יתעוררו איציק קורנפיין, השחקנים והאוהדים מההנגאובר ויגלו שלמרגלותיהם אוקיינוס אכזר וקודר. בעוד רגע הם יצטרכו להיכנס למים העמוקים ולשוט לכיוון מערבולות שיכללו מפרק זמני, מינוס עצבני של נקודות ושוק חופשי נטול מזומנים. מאז נובמבר נראית בית"ר כמו פומפיי בימיה האחרונים, עם הבדל אחד – בניגוד לתושבי פומפיי, היא ראתה את החורבן שבדרך והחליטה שאם כבר הולכים אל הלא נודע, עושים את זה בגאון ובגאווה.

גאווה היא מילת מפתח. פתאום אנחנו נזכרים שבעצם לבית"ר יש את השחקנים הכי יקרים בארץ, ולא רק אנחנו נזכרים, גם הם. שמעון גרשון, טברטקו קאלה, כריסטיאן אלברז ומעל כולם עידן טל, נלחמו למען הסמל, אותו סמל שנטען כלפיהם שמעולם לא הרגישו אליו שייכות. הטקס של לקיחת הגביע מהנשיא כש-14 או 16 ידיים אוחזות בו נראה כמו שכונה, ובאותה מידה הייתה בו סימבוליות עצומה. הוא היה שמח, אבל הוא היה גם מאוד עצוב. זה היה בילוי אחרון של קבוצת מלחים שמחר יפליגו לתוך הסערה. דוד אמסלם הבין את זה, הוא ידע שבערב כזה אין רב חובל אחד, כולם נשארים על הספינה. גם אם היא עומדת לטבוע.

קשה לראות בקבוצה כמו בית"ר ירושלים אנדרדוג, אבל מטבע הדברים, כשאלופה מגיעה לגמר הגביע והדאבל מונח על הכף, היא הופכת לפייבוריטית. אפשר להתפלסף בניתוחים פסיכולוגיים זולים על למה מכבי חיפה נראתה כמו שנראתה, אבל זה יהיה לא הוגן כלפי קבוצה שרק לפני ארבעה ימים זכתה בפרס הגדול של העונה. לכן צריך לתת לעובדות לדבר בעד עצמן: אחרי לחץ עקר, חיפה ספגה שני שערים ולא הייתה רחוקה מלספוג עוד שניים עד ההפסקה. קטן נפצע באופן בלתי צפוי, ולכן את החילוף האחרון ערך אלישע לוי בדקה ה-49. לכל אורך המחצית השניה לא הגיעו הירוקים למצב אחד, ואלמלא ההכשלה המיותרת של שמואל קוז'וקין גם היו חוסכים מבית"ר את דפיקות הלב בדקות האחרונות. ודוידוביץ'? אוי, דוידוביץ'.

הפנים המכורכמות והכעוסות של יעקב שחר בסיום אמרו הכל. אין חולקין על כך שמכבי חיפה נמצאת בלבו. התנודתיות הזו במצב הרוח היא שכל כך אכזרית. אם לפני שלושה ימים הוא היה האוהד הכי שמח במדינה, היום הוא האוהד הכי עצוב. אי אפשר להגיד שזו הפכה להיות עבורו ועבור שאר אוהדי מכבי חיפה "סתם אליפות", אין מושג כזה, אבל זה גם לא דאבל. גם שחר יודע שדאבל מבטא דומיננטיות ושחיפה של השנה לא הייתה דומיננטית, אבל עדיין הוא קיווה, כי ההיסטוריה עושה עמך חסד כשאתה דאבליסט. ועכשיו, למשחק ההכתרה ביום שני, הוא מקבל שוב את בית"ר, תענוג גדול בערך כמו לקום ולגלות במטבח בן תשחורת מחוצ'קן שאמש ביתק את בתוליו בחדר של בתכם, מתקין לעצמו ארוחת בוקר. בדבר אחד יכולים שחר ואוהדי חיפה להתנחם – משמעות המשחק ביום שני תהיה מעבר לפורמאלית. התוצאה שלו תקבע האם החגיגות שאחרי יהיו סוטול אמיתי או אופוריה מזויפת.