כבר לא באופנה

אם בקיץ שעבר דיברו על העונה הכי גדולה של הישראלים בחו"ל - עם לא פחות מ-15 ליגיונרים, חלק לא מבוטל מהם בליגות בכירות - הרי שבקיץ הזה הבועה התנפצה. פרט ליוסי בניון, אף אחד מהם לא רשם עונה מוצלחת במיוחד, כשרובם יעדיפו לשכוח אותה. כמו כן, גם התרומה שקיבלה הנבחרת מהם הייתה אפסית. סלים טועמה נפטר סוף סוף מפרודום איתו הסתכסך, הצליח להסתכסך עוד יותר עם המאמן החדש בולוני, ועבר היכרות מעמיקה עם יציעי הסטאד מאוריס דופרנס; גם רוברטו קולאוטי וגל אלברמן, שהיו בעבר חוליות מרכזיות בנבחרת, נעלמו מהתמונה בליגה הגרמנית; דודו אוואט העביר חצי עונה בבית עד שמצא את מקומו במאיורקה; פיני בלילי הפך לחוליה לא משמעותית בעונה הגדולה של סיבאספור; בן סהר החל לשחק רק בחצי השני של העונה, וגם זה בקבוצת תחתית בהולנד; סטרול, גולן וזיו סיימו עונה בינונית בלוקרן, ואילולא הגביע של גנק, גם ברדה היה נכנס לאותה קטגוריה עמם; טל בן חיים עבר את העונה הגרועה בקריירה שלו, ותמיר כהן נצפה לאחרונה משוטט ברחובות בולטון. העיקר שהם מתאמנים ברמות הכי גבוהות שיש.

רן בן שמעון, שרק לפני פחות משנה נחשב לאחד ממאמני העתיד של ישראל - כריזמטי, מנהיג מלידה, טקטיקן ממולח, רטוריקן בחסד - הצליח לעשות כל טעות אפשרית בבחירות המקצועיות שלו: זה החל בעזיבת הפרויקט המצליח של איזי שרצקי ושלו בקרית שמונה, נמשך בקבלת התפקיד הבלתי ניתן לצליחה (מאמן מכבי ת"א תחת אבי נמני), ונגמר בטיימינג הגרוע בו בחר לחזור לקרית שמונה, איתה בכל מקרה לא יישאר אוטומטית בליגת העל. בן שמעון, שעד לפני שנה נראה כמו הבלם הנהדר שהוביל את הפועל חיפה לאליפות ולהופעות מרשימות באירופה, מזכיר עכשיו את הבלם חסר האונים שניסה לתפוס את יוסי בניון בדרבי.

בירם כיאל היה המניה החמה של פתיחת העונה. תואר הבוגר המצטיין של מחלקת הנוער מכפר גלים, בחירתו לשחקן הבולט בניצחון קבוצת הנוער על פיורנטינה באיטליה וצמד הבישולים בנבחרת הבוגרת נגד לוקסמבורג סימנו את הקשר הצעיר מבני ג'דיידה ככוכב הבא של המגזר, ואולי לסופר סטאר המוסלמי הראשון בכדורגל הישראלי. אבל אז השתן עלה לראש, היכולת ירדה לרצפה, ההשוואה העצמית לדייויד בקהאם נפלטה מפיו, והמשחק הנוראי נגד יוון במדי הנבחרת וההכשלה של טורוסידיס ברחבה הפך אותו למוקצה. הוא סיים את העונה עם שער במשחק האליפות, אבל לכו תזכירו את זה לאוהדים ששרים כל שבוע "רציתם כיאל, עכשיו אל תבכו שאין מונדיאל".

באיחור של קרוב לעשור, גם בכדורגל הישראלי הבינו כי אפילו עם הדריבליסט המחונן ביותר, קבוצה שרוצה להצליח חייבת להתבסס על משחק קבוצתי. ליאור רפאלוב הוא אולי השחקן הכי לא דומיננטי באליפות של מכבי חיפה, כשאלה שחתומים עליה, גוסטבו בוקולי ויניב קטן, חתומים גם על 14 בישולים. איתי שכטר הפך למשני בחשיבותו בהצלחת מכבי נתניה ופינה את הבמה לשלו מנשה ובן דיין שיודעים לשחרר כדור באלגנטיות. ברק יצחקי חזר למירוץ על מלכות השערים רק לאחר שלמד לשחרר את הכדור בזמן, ואפילו הקרם דה לה קרם של הדריבליסטים בארץ, ג'וניור ויסה, אחראי יותר מכולם על 14 השערים ששמעון אבוחצירה הצליח להבקיע.

המגמה ארוכת השנים החריפה העונה כשמחצית מקבוצות ליגת העל הציבו גוי בשער. אם בשנה שעברה עוד נתנו פה צ'אנסים לצעירים כמו אוהד לויטה ואיתמר ניצן, השנה זה לא נראה באופק, כשרק קרית שמונה נתנה צ'אנס לשוער ישראלי מתחת לגיל 30, וגם היא בדרך ללאומית. אמיר אדרי הציג יכולת טובה כשנעל את שערה של מכבי חיפה לאחר פציעתו של דוידוביץ', אך חזר לאלמוניותו כשהתמנון החלים. אריאל הרוש הרשים לא פחות מטברטקו קאלה בהזדמנויות שניתנו לו, אך חזר לספסל במהרה, ובהפועל פ"ת העדיפו להשקיע כ-20 אחוז מתקציב השחקנים שלהם על שביט אלימלך, כשעל הספסל ממתינים שני שוערי הנבחרות הצעירות, שניר דורי וצליל חתוכה. בהתאחדות החלו בפרויקט קידום שוערים, אבל אם התקווה היחידה למצוא שוער נבחרת ליום שאחרי אוואט את דוידוביץ' נמצאת בהגדלת הליגה ובמתן הזדמנויות לשוערים צעירים בקבוצות שיהפכו לבטן של הליגה – מצבנו לא מעודד במיוחד.

לאחר שלטון האימים של בית"ר על הכדורגל הישראלי, עידן האוליגרכים הסתיים בטונים צורמים. ארקדי גאידמק נעלם ברוסיה והשאיר את בית"ר מפורקת, אלכס שניידר הכריז כבר כי בעונה הבאה התקציב יקוצץ משמעותית, ודניאל יאמר העביר את מרכז ענייניו לדיסלדורף. בינתיים יעקב שחר הוכיח בפעם המי יודע כמה כי ניהול נכון, שיקול דעת וחשיבה לטווח ארוך שווים יותר מעוד כמה מיליונים בבנק. גם במקום השני ניצבת קבוצה עם תקציב נמוך יחסית, אך עם מאמן גדול שמזכיר מאוד את שחר בראיית העולם המקצועית שלו, ומעדיף לקדם צעירים ולבנות קבוצות שירוצו יחד שנים, על פני גלאקטיקוס נוצצים שכל מהמורה בדרך יכולה לפרק.

אם דיוויד בקהאם של המגזר סובל מירידת ערך, הרי שגאטוסו הישראלי עשה שדרוג משמעותי תחת לותר מתיאוס והפך לקשר ההגנתי המבטיח ביותר בישראל כיום. לתיקולים החזקים והמדויקים ומשחק ההקרבה שאפיינו אותו מתחילת דרכו בנתניה, התווספו חוכמת משחק, ראייה התקפית ושיפור ניכר ביכולת המסירה וההגבהה. עדיין לא ברור מי יהיה המאמן של כהן בשנה הבאה ואפילו היכן ישחק, אך אם יגיע למקום בו ימשיך את התפתחותו, סביר להניח כי בירם כיאל לא יראה את חולצת ההרכב בנבחרת יותר מדי.

הג'וקר של הכדורגל הישראלי חוזר למרכז הבמה לאחר גלות של שלוש שנים, ועושה זאת בקול תרועה אופייני. על אף שלא לקח חלק פעיל בעליית הליגה של הפועל רעננה לליגת העל, הקרדיט הציבורי מגיע אליו, כשברקע נבואותיו על דניאל יאמר מתבררות כמדויקות להפליא, ולא יהיה זה מפתיע אם יסיים את העונה מעל מכבי נתניה. או כבעליה.

כשהכדורגל הישראלי עבר מזמן לעידן ההייטק, היריבויות הקלאסיות כמעט שהתפוגגו, והרגש, השנאה והתשוקה להשפלת היריב הפכו למצרך נדיר אפילו בדרבים התל אביבים - הדרבי הפתח תקוואי הוא השריד האחרון ליריבות כמו שיריבות צריכה להיות. היציעים רוויים בשנאה תהומית שנמשכת לאורך כל העונה, על הדשא השחקנים יורקים אחד על השני, מתקלים באכזריות, שורטים, בועטים ומתחילים בקטטות המוניות, וגם כשהם מסיימים את המשחק הם שותתי דם מחתכים עמוקים בפנים ובגב, כשהטראש טוק נמשך ימים ארוכים והערב מסתיים במכות עם אוהדי היריבה במסעדות בעיר. איסטנבול, אתונה ורומא זה כאן.

מי שנחשב לשחקן גדול שהפך למאמן בינוני שמצליח בזכות חולשת הליגה, הוכיח השנה לכולם כי הגאונות והמנהיגות לא נעלמו בין התלתלים לאחר שתלה את הנעליים. בניגוד למקרים דומים בעבר, כמו עונת גד זאבי, בית"ר לא התפרקה והמשיכה במירוץ על כל התארים עד לישורת האחרונה. עטר ידע לשמור על שחקניו מרוכזים, ובאמצעות שינויים פרסונליים והמון מוטיבציה הצליח לשמור על מתח גבוה ולהתעלם ממה שקורה מחוץ לכר הדשא. עובדי המועדון מפוטרים, כונס הנכסים מחכה בפתח ולא ברור מה יקבלו השחקנים מהכסף המובטח להם בעתיד, אבל עצם העובדה שהשאלה הכי בוערת בנוגע למועדון היא מה היה קורה אילולא הופחתו אותן שלוש הנקודות מתחילת העונה – כל זה מלמד על גדולתו של עטר.

עוד לפני הגדלת הליגה, כמות השחקנים הצעירים שהשתלבו והפכו לשחקני מפתח בקבוצותיהן השנה מעוררת חיוך. עידן ורד הפך לאחד מהקלפים המרכזיים בבית"ר, ערן זהבי, ביברס נאתכו וויקטור מרעי רצו עם הפועל ת"א לאליפות, ובני יהודה הגיעה לאירופה עם קבוצה שעד לפני שלוש שנים יכלה להתחרות בליגת הנוער.

דווקא בעונה בה יתר השגרירים הציגו יכולת ירודה, מתחדד ההישג הגדול של יוסי בניון כליגיונר הטוב ביותר אי פעם בכדורגל הישראלי. זה לא הכישרון, שכן ברקוביץ' ורביבו עלו עליו, אלא האופי הבלתי מתפשר והמנטליות האירופאית. בניון לא בא כדי להיות כוכב, גם בגיל 30 הוא ממשיך ללמוד ולהתפתח ומוכן להיות בורג במכונה משומנת ולא הכוכב הגדול בקבוצה קטנה. החוזק המנטלי שלו מתעצם עוד יותר כשמתייחסים לרוטציה האינסופית של רפא בניטז, איתה גם שחקנים גדולים ממנו (דוגמת רובי קין) לא השכילו להתמודד. בניון היה במצב דומה לזה של קין, כשגם בקיץ וגם בינואר היה עם רגל וחצי מחוץ למועדון, אך תעצומות הנפש והאמונה העצמית שלו גרמו לו להישאר במועדון, לעבוד קשה יותר ולנצל את צמצום הסגל, את פציעתו של ג'רארד ואת הריצה עד הסוף בכל המפעלים כדי לקנות לעצמו מקום של קבע ב-15 הראשונים באימפריה האירופאית.