רק אל תהרוס

זה נראה רחוק, אבל מי זוכר עכשיו את הכאוס שהיה בהפועל תל אביב בשנה שעברה? אלי גוטמן לא רק ייצב את השורות, הוא הרים קבוצה גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אנושית, הקפיד לא להסתכסך עם אף אחד, נתן לשחקנים להתבטא, ובקיצור – עשה בדיוק ההפך מגוטמן הישן. ההסכמה שלו לבלוע את עלבון הפוטש שנעשה לו אחרי המשחק בחיפה, לקצץ בשכר ולהישאר עוד עונה רק מעידה שהפועל תל אביב והוא באמת מהווים שידוך טוב. אבל איכשהו יש הרגשה שאלי טביב לא יעשה לו חיים קלים מתחילת העונה הבאה, וכשאין גב מהבעלים, כל ההצלחה נמחקת במהרה. תשאלו את יצחק שום.

אם חשבנו העונה שמשהו השתנה במערכת שזרקה את יצחק שום דרך שמועות ורכילויות, הגיע המשחק בחיפה שהוציא, כאמור, את כל הכביסה המלוכלכת החוצה. פתאום שוב הבנו עד כמה עדין המצב בחלונות הגבוהים בהפועל תל אביב. מדיניות השיתוק של הנהלת הקבוצה, היחידה בליגה שאוסרת על שחקנים להתראיין באופן גורף לכל אורך השנה ולא מקיימת אימונים פתוחים לתקשורת, גבתה מחיר כבד במיוחד במקרה של סמואל יבואה (עוד על הסיפור הזה – בהמשך). הסגירות בהנהלת הפועל תל אביב רק מרמזת שהקרע שם גדול יותר מכפי שניתן לתאר, ושבעתיד הקרוב יהיה שמח. ו"שמח" זו ממש לא מילה חיובית בהקשר הזה.

נו, לא באמת צריך להסביר את הבחירה הזו, נכון?

בשנה שעברה קנדה נראה כמו המגן האולטימטיבי שהפועל תל אביב צריכה. השדרוג שלו על דני בונדר (או כל מי שתופקד בעמדה) היה מופלא והתוצאות היו בהתאם. אבל אז הגיעו הידרדרויות המשמעת והיכולת, שהורידו אותו לקצה הספסל והבהירו שאולי הילד לא באמת עזב ברוחו את הליגה הלאומית.

לוז לא היה שחקן הרכב קבוע העונה בהפועל תל אביב, ולא תרם יותר מדי במעט הזמן ששיחק. ובכל זאת, הוא חתום על השער היפה ביותר של הקבוצה ב-1:2 על בני יהודה, בומבה אלכסונית שניפצה את הרשת של דלה איינגובה.

לא ברור עדיין מי התנקם במי אחרי פרשת היעלמותו של החלוץ, מה שבטוח הוא ששני הצדדים הפסידו. יבואה לכלך, בקבוצה טפטפו נגדו והעונה הסתיימה ללא תואר ועם קנס ענק לשחקן. אפשר היה לטפל בפרשה הזו אחרת ואולי גם להרוויח חלוץ שייתן פוש גדול בדרך לאליפות.

די, כמה אפשר לעשות טובה כשעולים לשחק? כשטלקיסקי הגיע לכאן כולנו היינו בטוחים שהוא הדבר הבא. הוא הצדיק חלק מהציפיות בעונה שעברה ואז, כמו שקורה לזרים רבים אחרים, סבל מתסמונת העונה השנייה. לא בשביל שניים או שלושה משחקים טובים השאירו אותו פה. גם לאלין טופוזואקוב היו פאשלות מקצועיות, אבל הוא לפחות נתן את הכל על המגרש.

מחיר הפרישה המאולצת שכפה גיא לוזון על יוסי אבוקסיס לפני תחילת העונה שעברה הורגש בגדול העונה, במיוחד אחרי הפציעה של שי אבוטבול. אין שום סיכוי שהפועל תל אביב הייתה נראית בחיפה כפי שנראתה עם הבולדוג על המגרש ולא על הקווים. אפילו 15-20 דקות במשחק היו מייצרות את האפקט הדרוש להפחיד את היריב ולעשות סדר. כששלום תקווה מילא את התפקיד הזה אצל קשטן, זה נגמר בדאבל.

לפעמים משחק אחד יכול להעיב על עונה שלמה