שדרות הנשיא

במסגרת חגיגות האליפות של מכבי חיפה והזיכרונות שהעלו מאמני העבר שלה, אמציה לבקוביץ' סיפר השבוע כמה היה לו קשה להוציא לשחקנים שלו מהראש לפני הגמר של 89' את התחושה הטבעית שבכל מקרה, הם כבר זכו באליפות. הם כבר עשו את שלהם. לאלישע לוי צפויה משימה לא פחות מסובכת מבחינה פסיכולוגית. הקבוצה שלו זכתה באליפות שאפילו היא לא ציפתה לקחת בתחילת העונה. ליכולת שלו להרעיב את הקבוצה מחדש בשלושת ימים שיעברו בין החגיגות בנתניה למלחמה ברמת גן, תהיה השפעה לא קטנה על האופן שבו יתפתח המשחק.

למה לא קטנה? כי גמר, בדרך כלל, מנצחת הקבוצה היותר רעבה. בטח כשיחסי הכוחות כל כך צמודים, וקשה לסמן פייבוריטית ברורה, בין שתי קבוצות שנמצאות בכושר טוב ומומנטום נכון. בטח כשמדובר בגמר שיוכרע בדברים הקטנים. בית"ר זכתה בעונה שעברה כי היא באה מתוך ידיעה ברורה שזו הזדמנות חייה לקחת דאבל היסטורי. אלישע לוי יהיה חייב להביא את הקבוצה שלו באותה תחושת שליחות, אותה תחושה איתה הם הגיעו למשחק מול הפועל תל אביב. הירידה שהייתה למכבי חיפה ביכולת מול נתניה והניצחון הקל מדי, מחייב את החבורה של אלישע לרצות את הגביע יותר מבית"ר, שמגיעה יותר לחוצה למשחק. זה נשמע קל, אבל זה ממש לא. תשאלו את אמציה.

זה המשולש שינצח לבית"ר את המשחק. כששלושתם מופיעים, מדובר בצוות קטלני שמזין אחד את השני, מהטובים שהיו לבית"ר. לפעמים הם יוצרים משולש התקפי באחד האגפים, ובארבע מסירות חכמות ותנועה מהירה מפרקים הגנות על עיוור. כדי שזה יקרה, צריכים להתרחש כמה תנאים. 1. שיצחקי לא ייתקע בתחילת המשחק, מה שעלול להוביל אותו לנסות דברים בכוח, במקום לשחק פשוט כשצריך. 2. שברוכיאן ישחק כמו בתחילת העונה וימשיך את המגמה החיובית מסכנין, כי כשהוא טוב יצחקי מרגיש שיש לו עם לשחק, על כל המשתמע מכך. 3. שבן שושן לא יהיה רק נחוש, אלא גם חד.

השלישייה הזו היא היתרון של בית"ר בניסיון שצריך במשחקים מהסוג הזה. למרות שגם לבית"ר יש כמה צעירים ובחיפה עדיין תמצאו את קטן, חרזי, דוידוביץ' ובוקולי, בית"ר כמערכת שכבר יותר משלוש שנים נמצאת בבמות האלו, יותר בשלה מנטלית מהקבוצה המתהווה של אלישע לוי. השלישייה הזו צריכה להביא לגמר את כל מה שהיא למדה בשלוש שנים האחרונות על עצמה, וכמובן בעזרת בנאדו, גרשון ועידן טל, לדעת לנצל את התמימות שעדיין נותרה באלופה הצעירה שלנו.

לכשירות של בוקולי יהיה חלק חשוב בגמר. לקישור האחורי של בית"ר יש נטייה לכדרר, וחוטף כדורים מדופלם כמוהו בהחלט יכול לאיים על דריו פרננדז. בינתיים, בוקולי עדיין לא חזר, ולמרות 30 דקות אחרונות מול נתניה, קשה לדעת איזה בוקולי נקבל, ומתי. מי שקצת התבגר בתקופה האחרונה הוא בירם כיאל, שמשחק עם יותר אחריות בצד ההגנתי. כיאל ודאי היה מעדיף את בוקולי לצדו מול 45 אלף צופים ברמת גן על פני ליאור רפאלוב או אייל גולסה, ובטח גם אלישע לוי היה בוחר באופציה הזו אם בוקולי היה כשיר במאת האחוזים. האם רפאלוב וגולסה יוכלו לעצבן את עידן טל ופרננדז באותה צורה, זאת שאלה שהתשובה אליה תתקבל רק בשלישי בלילה.

הטיפול של אלישע לוי בגולסה יכול ללמד על ההצלחה שלו ושל מכבי חיפה העונה. אלישע ידע לתת לגולסה את הזמן כדי להתאושש מהשוק שבאה אחרי ההתגלות הראשונית, וככל שהילד השתחרר, הוא זרק אותו יותר למים ונתן לו לצבור את הביטחון מחדש. גם דרך גולסה, אלישע לוי הראה שאין לו אצלו כמעט פייבוריטים ברורים על ההרכב, ולא פחד ללכת נגד הזרם. גולסה יהיה חייב להחזיר לאלישע דרך המון תנועה, חילוצי כדור ומשחק בוגר בחלק ההתקפי וההגנתי. לגולסה יהיה חלק גדול בהכרעה מי תשלוט במרכז המגרש, והאם בית"ר המנוסה תצליח להפחיד את הגולסות הצעירים. דווקא במקרה הזה, המשחק בנתניה יכול לעודד את אלישע לוי.

עידן טל עדיין חייב לבית"ר משחק אחד גדול, משחק שיגרום גם למבקרים שלו להסתכל על השנתיים שלו בבית"ר אחרת. משחק שאולי יפתח לו כמה אופציות בעונת המלפפונים ויאיץ מומנטום חדש בשלהי הקריירה שלו. עד היום, עידן טל שיחק אצל שני מאמנים בבית"ר שדוגלים בחופש פעולה לשחקני הקישור ומשחק פחות טקטי, שזה פחות משתלב בסגנון שלו. בכלל, בית"ר קבוצה פחות טקטית ממכבי חיפה, ועידן טל צריך להיות הגשר של בית"ר ושל עצמו בכל הדברים האלה: לא לחפש בכוח את המשחק שנוח לו, להשתלב טוב יותר בשיטת המשחק הקיימת, ומכאן להיות מרוכז יותר. במקביל, הוא יהיה חייב להחזיק את היד לאלירן דנין באגף שמאל, ולדאוג שבית"ר תהיה יותר מאוזנת בין שני חלקי המגרש. עידן טל הוא השחקן שאולי הכי פחות מצפים ממנו לקראת הגמר, ולא פעם אלו הם השחקנים שעושים את ה-0:1 הקטן.

עם שני מגינים די בינוניים כמו משומר ומסיללה וכמעט בלי קיצונים של ממש, משחק האגפים של מכבי חיפה רחוק מלהיות מושלם. זה טבעי שקבוצה כזו תנסה לפרוץ את ההגנות בעיקר מהמרכז, אבל בגמר אולי יהיה לה שווה לתת לזה צ'אנס נוסף. על הנייר, המקומות הפגיעים של בית"ר הם המגינים. אלירן דנין נוטה לפעמים להיות מבולבל מול גיחות של שחקנים מהצד שלו, וכריסטיאן אלברז הוא חידה. הוא רק חוזר מפציעה. מול סכנין הוא שיחק 70 דקות, ועם הלב הענק שלו שסחב אותו עונה שלמה שבה הוא היה צריך להיות משובת, זה אמור להספיק ל-90 דקות. אבל גם אם לא תהיה הארכה, לאלברז יש תחביב לעשות חורים מדי פעם. לקטן ובוקולי מומלץ לכוון את הקבוצה שלהם לחפש שם את השלל.

כמו שאמרנו, גמר מנצחים עם הלב. מקצועית, זה אומר בעיקר לדעת ללחוץ נכון את היריבה, ובית"ר בהרבה משחקים לא לוחצת מספיק טוב. מעט מדי שחקנים משתתפים במשחק ההגנה, והרבה שחקנים בחלק הקדמי מקבלים מראובן עטר חופש פעולה ומשחק על כמה עמדות. לבית"ר אין מספיק בשר בקישור, וגם בגמר לא יהיה לה. הדרך היחידה לחפות על זה היא על ידי עזרה של הקשרים במרכז במגרש, לדעת לעזור לעידן טל ודריו פרננדז לצופף את הקישור ולהיות חכמים ואגרסיביים באותה רמה גם בהגנה וגם בהתקפה. במקרה של ברוכיאן ו-ורד, זה לא תמיד מובן מאליו. אם בית"ר תנסה לקחת את הגמר בסטייל, בשחצנות, תוך הדגשה מוגזמת של העליונות הטכנית שלה, היא תגלה במהרה שהמחצית השנייה בחצי הגמר מול הכח יכולה להימשך לתור הגמר.