ואף על פי כן נוע תנוע

טועה ומטעה מי שמטיל דופי בשיטת הפיינל פור. יום חג היה אתמול (חמישי), ואין הכוונה ליום ירושלים. אין שנה בלי יום כיפור, ואין שנה בלי חג האליפות של מכבי תל אביב כדורסל. בייחוד אני אוהב את הבוקר שאחרי, בוקר המזמן לי חשבון נפש נוקב שסופו בשני וידויים כואבים. ראשית, חרף כל הביקורת המוטחת בה, מן הדין להודות: השיטה עובדת – הנה, מכבי שוב אלופה, ואם זו לא הוכחה שמשהו כאן עובד, אז שום דבר כאן לא עובד. ושנית, אני מקנא.

אני צופה באלפי האוהדים הצהובים שגדשו את היציעים במשחק הגמר אמש, מעודדים את קבוצתם במהלך המשחק וחוגגים את זכייתה לאחריו, ולבי נמלא השתאות והערצה. איפה ישנם עוד כאנשים ההם? אומרים שמכבי היא הקבוצה של המדינה, כשהיא מגיעה לשלבים הגבוהים באירופה מצהירים ברדיו ובעיתונים המגויסים ש"כל המדינה מחזיקה לה אצבעות" (בעוד אני, בעוונותיי, מקדיש לה רק את זו האמצעית), אבל אני לדאבוני איני יכול למנות אנשים כאלו בין מכריי. אומרים יש בעולם אנשים כאלה, היכן הם?! לו רק אני ידעתי כמוהם להפיק אושר צרוף מהדברים הקטנים של החיים!

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים: במים הקולחים מהברז, בסכין החותכת ובעיפרון שבמפגשו עם נייר באמת (אבל באמת!) כותב. אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל קורצו מחומר מיוחד, הם זן נכחד המציב אנטיתיזה מרעננת לדמות הישראלי הטיפוסי הנרגן המקמץ במחמאות, מהיר לבקר ולהשמיץ, נוח לכעוס ולהכעיס. ואמנם בעולם הניצב מול שוקת כלכלית שבורה, אין להמעיט בערך הסתפקותם במועט – לא בכל מקום בעולם זורם המים מהברז, לא לכולם יש אוכל לחתוך בו עם סכין, ולא כולם יודעים קרוא וכתוב. אולם אפשר שתישאל השאלה: אם במכבי מסתפקים במעט, כולה אליפות ישראל העלובה, מה נותר לשאר הקבוצות להסתפק בו?

אלו דברי כפירה אופיינים לאותם ישראלים טיפוסיים שצרה עינם בהצלחת האחר: האם לא די בזכות לחסות בצלה? מכבי היא כוח טבע, נחל לא אכזב של אליפויות הזורמות אל הים והוא אינו מלא, ולנו לא נותר אלא להרכין ראש בפניה. יש דברים גדולים וחזקים מאיתנו, וגדולתם של אוהדי מכבי היא שהם יודעים זאת ואף על פי כן לא חדלים הם מ?לעודד. אמנם, לעתים קורים נסים וחוקי הטבע מופרים וקבוצות אחרות זוכות באליפות (ועדיין, מאזן האליפות נראה כלקוח ממדינה טוטליטרית שבה ידו הארוכה של השליט כבדה גם על הספורט), אבל יוצאי הדופן אך מעידים על הכלל.

הנה, חלפה שנה ועולמו כמנהגו נוהג ופיני גרשון מתפשט ומודה לאלוהים. לא מתאים לפיני גרשון לפרגן לאחר, ובאמת – זו אינה אלא הטעיה. הוא לא מודה לאחר, הוא מודה לעצמו. הכדורסל הישראלי אינו דמוקרטי אבל הוא כן יהודי, ובכל מדינת ישראל אין דתיים כאוהדי מכבי: לעודד את מכבי הוא לעודד את אלוהים.

תפיסת עולמם התיאולוגית האמיצה הינה שילוב פרדוקסלי (לכאורה) ומנצח (ל?נ?צ?ח ל?נ?צ??ח?!) של ריאליזם קר ואופטימיות פרוצה: לעודד את מכבי לנצח בארץ הוא לעודד את השמש שתזרח, את העלה שתנשור מטה (ולא, חלילה, מעלה), את כדור הארץ שנו?ע? ימשיך לנוע. הדם קופא והשערות סומרות מעצם המחשבה: מה יקרה אם מכבי לא תזכה באליפות? אם חוק טבע אחד מופר, מי ערב לנו שכל השאר לא יקרסו אחריו בשורה? בעולם פוסט-מודרני אכזר המתכחש לקיום האמת, מכבי היא הערובה האחרונה שנותרה לנו למציאותו.

אפשר היה לראות באוהדי מכבי את ממשיכי דרכו של גלילאו גליליי, נאבקים חסרי-פשרות ברוח הזמן הקודרת ובחברה הישראלית החמוצה. אבל עדיף להישאר נאמנים לאלוהים היהודי ולנביאיו. לא פנחס, אלא ישעיהו (כ"ד, 20): נו?ע? ת??נו?ע? א?ר?ץ כ??ש???כ?ו?ר, ו?ה?ת?נו?ד?ד?ה כ??מ??לו?נ?ה; ו?כ?ב?ד ע?ל?יה? פ??ש??ע?ה?, ו?נ?פ?ל?ה ו?ל?א-ת?ס?יף קו?ם.