קודם ספורטאי, אחר כך מקצוען

בסוף השבוע האחרון קיבלנו הצצה נוספת לסוד ההצלחה של אלכס פרגוסון. מנצ'סטר יונייטד הבטיחה אליפות מס' 18, והכריזה על פתיחת החגיגות. פתאום ראית את המאמן הזעוף, הלחוץ, זה שראה כבר הכל, קופץ עם הילדים החדשים שלו על הדשא כאילו מדובר היה באליפות הראשונה שלו. פרגי השיל מעליו את החליפה הסימבולית שלו וחגג כאחד האדם. ניכר עליו שהוא חיכה לתואר הזה כל החיים שלו, כאילו זו האליפות הכי מרשימה ונוצצת שלו עם השדים האדומים. תהיו בטוחים שזה מה שתראו גם בתואר הבא שהוא יביא ליונייטד. תהיו בטוחים שרק מסיבה זו התואר הזה בוא יבוא.

זה גם מה שעושה את יעקב שחר לבוס מספר 1 בישראל. יש לו כסף, יש לו מערכת מקצועית, אבל קודם כל הוא ספורטאי. הוא בא מהספורט. הוא רעב לתארים כמו מיטב הספורטאים. הוא מקיף את המגרש בידיים מונפות גם אם מדובר בעלייה היסטורית לליגת האלופות וגם אם מדובר בתואר אליפות שכולם מכנים אותו כעלוב ביותר בתולדות המועדון. אבל בשביל שחר, תואר הוא תואר וחגיגת ניצחון היא חגיגת ניצחון. ביציע הוא זועף, לחוץ, אבל כאשר הוא יורד לדשא לחגוג אליפות, הוא מתנהג כאילו זו האליפות הראשונה שלו. בלי הרוח הספורטיבית הזו, גם הכסף, השחקנים והמאמנים לא היו מניעים את המועדון היחיד בישראל לרצות עוד ועוד. תהיו בטוחים שזה מה שתראו גם בתואר הבא של מכבי חיפה. תהיו בטוחים שרק בגלל זה התואר הזה בוא יבוא.

אם העונה האחרונה חשפה את העוול שנעשה לאלי גוטמן בעשור האחרון ואת החשיבות של מקצוען כמוהו למצבת המאמנים בישראל, הגיע משחק העונה והדגיש את קצה גבול היכולת של מאמן הפועל תל אביב. לא סתם גוטמן לא פרץ עד היום את הקו שמפריד בין מאמן טוב, לפעמים מצוין, למאמן גדול. ההיצמדות המוגזמת שלו לסיסטמה, החשיבות המוגזמת שהוא נותן למערך, לשיטה, ושאר הדברים שמציירים על הנייר והם ההפך מהרוח שיש בשחקנים, היא גם הסוס של גוטמן אבל גם המשקולת שקשורה לו לרגל. הוא יודע לעשות הרבה מדבר מסוים, ומעט מדברים אחרים. הוא טוב במה שהוא טוב, אבל כאשר המציאות מחייבת אותו לפעול אחרת ממה שהוא כל כך מאמין בו וכל כך דבק בו, הוא הופך ממאמן יסודי למאמן שמרן.

קחו את בית"ר, למשל: לגוטמן היו באותה עונה בתחילת העשור את השחקנים שיכלו לייצר כדורגל מבריק ולספק את דעת הקהל המתנגדת לו, אבל גוטמן שמר על הדרך והתעקש לשחק כדורגל כמו שהוא למד בבית הספר. קחו את משחק העונה אמש, לדוגמה: גוטמן ראה מה קרה לו מול סכנין וכיצד המשחק הזה סימל את הירידה של הפועל תל אביב בכושר, אבל עלה למשחק הגורלי עם אותו הרכב משבוע שעבר. הגם שהאפשרויות שלו על הספסל היו מוגבלות, הוא לא העז להפתיע. אולי עם מרעי בהרכב, אולי עם קנדה באגף, אולי עם זהבי בחוד, אולי עם באדיר בקישור – אבל עזבו שטויות. לגוטמן יש דרך, והוא נצמד אליה. לא מאמינים? תחזרו לידיעות שקדמו למשחק ותראו שזה בדיוק מה שהוא אמר לשחקניו: אם נשחק כמו שאנחנו רגילים, גם ננצח.

הביטחון המוגזם הזה בשיטה והתלות האובססיבית במערך, באו לידי ביטוי גם באופן שבו הופקר יניב קטן. גוטמן, מתוך הימור מחושב, בחר לשמור באופן רופף את קפטן מכבי חיפה. מאמן הפועל תל אביב בחר להסתמך יותר מדי על הדעות הקדומות סביב קטן, ופחות לעובדות שמספרות שמכבי חיפה נכנסה למשבר הכי גדול של העונה כאשר שאר הקבוצות למדו לשמור את קטן. קורה, טועים. אבל גוטמן לא ראה את זה, או היה עקשן מדי לא לראות את זה. הוא הגיב לאט ובטוח מדי, גם כי הוא נצמד יותר מדי לאמונה בדרך של הקבוצה שלו.

העקשנות הזו היא גם מה שמקשה על גוטמן להתמודד בצורה מוצלחת עם משברים. ההיצמדות שלו לשיטה יכולה לקרוס בשניה, ברגע שהתלמידים מזהים בעצמם את הבקיאים בחומר הלימוד ונתקלים בשאלה שלא כלולה במה שהם שיננו כל העונה. מאמן שלא יודע להשתנות ויודע לעשות יותר מדי מדבר אחד, יתקשה גם בעתיד להפוך למאמן גדול באמת. שלא תטעו, הפועל תל אביב תשגה אם היא לא תיתן לגוטמן להמשיך את מה שהוא התחיל העונה. גם אחרי הדגשנו את החסרונות שלו, אי אפשר להתכחש לכך שמאמן מסוגו הוא נכס לשחקן הישראלי שמתפזר ומתעצל. אבל גם נכס יכול לפעמים להעיק כאשר מקדשים אותו יותר מדי ונאחזים בו כאילו הוא חזות הכל.

נכון לעכשיו, רוני לוי מתקשה להסתגל למכבי פתח תקווה. לפעמים נדמה שמכבי פתח תקווה גוררת את רוני לוי אליה, ולא להיפך. הבעיה הגדולה של רוני לוי מתחילה באופן שבו הוא תופס את מכבי פתח תקווה – כתחנת מעבר. הנה, אוטוטו הוא מקבל את הנבחרת. שנייה, הוא כבר עובר לקבוצה גדולה. עזבו שטויות, תכף האפיזודה עם מכבי פתח תקווה מסתיימת, ואני אחזור לאן שאני ראוי. לפעמים זה אפילו נראה כאילו הוא עושה טובה ללוזונים, ולא ממש רואה בקבוצה שלהם חלק רציני בקריירה שלו. הוא לא מצהיר על תכניות גדולות לקראת העתיד, לא מכוון לפסגה חדשה עבור המועדון הזה, פשוט נמאס לו לשבת בבית ואין כרגע קבוצות גדולות פנויות – תכף אשוב.

רוני לוי הוא אחד משני אנשי המקצוע הטובים בישראל ויש לו, יותר מרוב המאמנים, את היכולת לעשות עם מכבי פתח תקווה את הבלתי ייאמן תוך כמה שנים, אבל הוא חייב בעיקר לעצמו ליצור את התחושה שהוא מתייחס לזה כך. שהוא לא באמת ממהר מדי, והוא מתכוון לבנות את עצמו מחדש דרך מכבי פתח תקווה, ולא אחרי שהוא יעזוב אותה. זה ימקד אותו, זה ימקד את השחקנים שלו, זה ימקד את המערכת, ויותר מכל קבוצה גדולה אחרת, זה יבנה לו הרבה שורשים בריאים להמשך הקריירה. תשקיע עכשיו שלוש שנים מהקריירה שלך, רק כדי לקבל עוד 10 שנים יציבות ובטוחות יותר. כי היחס של רוני לוי למכבי פתח תקווה לא רק יקבע את התוצאות שלו בשנה הבאה, אלא גם מה יקרה איתו בעשור הקרוב.

1. מסיבת עיתונאית רשמית, חגיגית, היא עוד דרך טובה למתג אירוע. התפאורה, המאמנים, הקפטנים, הגביע או הצלחת, כולם מתייצבים ומכריזים שיש כאן משהו שכדאי להתייחס אליו. מסיבת העיתונאים לפיינל פור, למשל, היא תמיד כזו, ומכניסה לכוננות גם את מי שחשב לא להתייחס למשחקים. גם ערב נבחרי העונה של מנהלת הליגה בכדורסל דאג לעשות את העבודה: להשכיח את הפגמים שנחשפו במהלך הליגה ולהדגיש את היפה מהעונה. יאללה, יש חגיגה.

מסיבות עיתונאים רשמיות הן דרך ארץ לפני אירועים כאלה בכל העולם המתוקן, אבל בכדורגל הישראלי ממעטים להשתמש בכלי הזה. איזו דחיפה אירוע כזה היה יכול לתת לחצי גמר גביע המדינה. כמה זה היה מתבקש לקיים מסיבת עיתונאים רשמית לפני מעמד כזה, אבל בישראל מחביאים את זה וסומכים על התקשורת שהיא תיצור את ההד הנדרש. כנ"ל לגבי משחק העונה. יכול להיות שלפני משחק כזה לא תתקיים מסיבת עיתונאים חגיגית, שתעמיד על הרגליים אפילו את אמצעי התקשורת שבחרו לבוז לאירוע? זו, על קצה המזלג, דוגמה קטנה לאיך לא עוזרים לענף להתרומם מתהומות התדמית שלו. בהזדמנות זו אפשר היה להמליץ לקיים מסיבת עיתונאים רשמית לפני כל משחק בליגת העל, שנייה לפני סוף השבוע, לתת לאנשים להרגיש שמחזור חגיגי עומד בשער, אבל אתם יודעים שאין עם מי לדבר.

2. תגובת ההתאחדות לכדורגל לשעות הלא אחידות במשחקי התחתית טענה כי הם אינם מחויבים תקנונית לכך, שזה מה שקורה גם בליגות הגדולות בעולם, ושראוי שקבוצות התחתית לא יתעסקו בספינים. במקום להסביר בפשטות שאין פתרון אחר הוגן שיבטיח שעות אחידות, שאין מנוס בעקבות מצוקת המגרשים וההכרח שבני יהודה תשחק בביתה בעקבות מאבקיה, בהתאחדות הצליחו לצאת טועים גם כשהם צודקים. להתנגח, להתעמת, לעקוץ, במקום להסביר. במקום לומר בשקט שאין להם ברירה אחרת, הם בוחרים לצעוק.

"אין כמו הדרבי של פתח תקווה"

למשחק המביש והמקומם של בית"ר בקרית שמונה, יכולות להיות שתי השלכות אפשריות: או שהזעם הציבורי על המאמץ המפוקפק יחבר מחדש את הקבוצה לשני משחקים וייצור אצל האלופה היוצאת צורך נוסף להוכיח משהו למישהו, או שהוא יפרק לגמרי את המכלול ויוביל את בית"ר לאבד גם את התואר השני שלה שלושה ימים אחר כך. מבלי שהתכוונה לכך, המשחק של בית"ר מול סכנין הופך לאחד החשובים שלה העונה. אם בית"ר לא תחזיר את עצמה למסלול בריא, היא לא תצליח לעשות את זה בגמר. בית"ר חייבת להשיב את הביטחון העצמי שלה לקראת הגמר, ואם אפשר, על הדרך, שמכבי חיפה לא תבטיח את האליפות מול מכבי נתניה. אחרת, את העונש שלה על חרפת קרית שמונה היא תספוג בגמר הגביע. כי אם בית"ר לא שמה לב, מכבי חיפה הפכה אמש לפייבוריטית לקראת הגמר.